נימוקי יוסף על יבמות לה.

חיישינן לב"ד טועין. אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה מפלוני ואפילו לא כתבו ביה ואשתמודענוהי חיישינן שמא תראה גט זה לב"ד אחר ויסמכו עליו ולא יבדקו אם פלוני זה הכתוב בגט יבמה הוא וישיאוה ויהיו טועים בהלכה שאין יודעים שחולצין וממאנין אע"פ שאין מכירין דסבורים שלא יהיו העדים גומרים את הדבר לכתוב לה גט אלא א"כ היו מכירין דבשלמא בעדות שיעידו על פה שראו אותה שחלצה או מיאנה לא יטעו ב"ד האחרון כי מידע ידעי שב"ד הראשון חולצין או ממאנין בלא הכרה אבל כשרואין בידה גט חליצה מימר אמרי שלא היו העדים גומרים את הדבר לעשות גט אלמלי שהכירו:

לפיכך. הואיל ואין חולצין אלא א"כ מכירין כותבין גט חליצה עדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה ואף על פי שאין מכירין לא חיישינן שמא טעו ב"ד בהלכה זו לומר חולצין אף על פי שאין מכירין ושחלצו לה ממי שאינו יבמה. והלכתא כרבא דאמר אין חולצין אלא א"כ מכירין וקשה דהכא קאמר רבא דאין חוששין לב"ד טועין ואילו בפרק ייש נוחלין (דף קלח:) ילפינן מדרבא דחיישינן לב"ד טועין י"ל דתרוייהו איתנהו דהכא קאי אלפיכך כותבין לומר שהעדים כותבין אף על פי שלא נתברר להם כיצד עשו הדיינים לפי שאין חוששין לב"ד טועין והתם קאי אאין חולצין אלא א"כ מכירין משום דקסבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ושמא יבאו ב"ד אחרון לטעות אחר הראשונים ולומר דלא חלצו אא"כ הכירו ויסמכו עליהם ויתירוה ולפיכך אין חולצין אא"כ מכירין וא"ת למה אין חולצין וכותבין ומתירין אף על פי שאין מכירין והתנן פרק האומר (דף סג:) קדשתי את בתי ואינו יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ואמרינן עלה בגמ' נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו י"ל דהתם ליכא למיחש למידי דהא אימת דאתי אחרינא ומערער ואתו עדים שהוא קדשה אחרון נאמן וכיון שכן אף היא אין מקלקלת את עצמה דחוששת שמא יבא בעל ויערער אבל הכא אין היבם יכול לקלקלה דכשיבא ויאמר אני הוא מימר אמרי הוא בעצמו הנחלץ או אח אחר היה לו שחלץ הילכך חוששין שמא כוון אחד מן העדים כדי לפטרה ושישאנה במקום אחר לפיכך אין חולצין אלא א"כ מכירין וא"ת בקדושין נמי ניחוש שמא יהא שמו כשם מי שקדש כבר וי"ל הרי אמרו שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וגם אין לחוש שמא יעלה המגרש שמו כשם המקדש דכל שלא הוחזק שמו בעיר ל' יום אין כותבין וכל שהוחזק לא חיישינן לרמאות והא דאמרינן אין ממאנים אלא א"כ מכירין היינו שיכירו האשה ואין צורך שיכירו הבעל שהרי יכולה למאן בבעל בכל מקום שהוא אבל אם לא יכירו האשה אפשר דמקלקלי בקטנה זו לקטנה אחרת לומר שמיאנה תחת בעלה ואם מתה בעודה קטנה יוציאו הקרובים גט מיאון זה כדי שירשוה הם:

מתני' עצה ההוגנת לו. שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קללה בתוך ביתך:

ומהאי קרא דזקני עירו אמרי' בסנהד' פ"ג (דף לא:) שהיבמה הולכת אחר היבם להתירה:

גמ' א"ר אמי אפי' מטבריא לצפורי ואף על פי שב"ד של טבריא היה יותר חשוב ואילו בעלמא אמרינן צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה:

מתני' ובלשון הקדש היו אומרים. במסכת סוטה נפקא לן בפרק ואלו נאמרין (דף צג.):

בתלמידים. היושבים לפני רבן בעת החליצה:

גמ' קוראה. מאן יבמי:

וקורא. לא חפצתי:

קוראה. ככה יעשה:

דמקרי גט חליצה. המקרא את האשה בשעת חליצתה:

לא לחודיה. לפי שמפסיק בין לא לאבה:

מודה רבא בלא אבה. הוא הדין בלא חפצתי מטעמיה דר' זירא והא דנקט בלא אבה משום שאין דרכן של נשים לידע לקרות וכולן אינן ראויות לבילה חשיבי עד שילמדום אבל סתמא של אנשים יודעין הם וראויין לבילה מיקרו:

מן מאן מפני שאין הגט משורטט לא בעי למכתב כולי פסוקי דקי"ל דאין כותבין ד' תיבות בלא שרטוט:

משרטט. גט חליצה וכתיב כולה פרשתא:

אקרינוה לדידה מאן יבמי להקים לאחיו וגו' וכן כולן דקי"ל שלש תיבות דמקרא כותבין בלא שרטוט ד' אין כותבין בפ"ק דגיטין (דף ז:):

והא לא ניתנה ליכתב פרשה בפני עצמה במס' גיטין פרק הניזקין (דף ס:) דקתני אין כותבין מגילה לתינוק להתלמוד בה:

והלכתא כמר זוטרא דכותבין דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתיב לה דתיהוי כמגילה קטנה וקים לן תורה חתומה ניתנה אבל האי ספירת דברים הוא ולא בקדושתיה ובמקום מצוה שרי:

וקלטתו הרוח. לרוק והעבירו שלא בא לפני היבם:

איכא בפניו. כיון שיצא מפיה איכא בפניו:

לבהדי אפיה. שיצא למול פניו קודם שיקלטהו הרוח: