נימוקי יוסף על יבמות יא.

תניא כל ששהה משנולד חי ל' יום באדם. להכי נקט באדם דתני סיפא ובבהמה שמנה ימים:

אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה:

ספקא הוא. וחולצת ולא מתיבמת ומיהו רבנן פליגי עליה ואמרי דאע"ג דלא שהה ולד מעליא הוי ולרשב"ג נמי דוקא דמספקא לן אי כלו לו חדשיו אבל אי קים להו דכלו לו חדשיו תנן במס' נדה (דף מג:) תינוק בן יום אחד פוטר מן היבום והכא בסמוך פסקינן כרשב"ג אלא היכא דלא אפשר דעבדינן כרבנן וכמו שנפרש השתא:

מת. בן היבמה בתוך שלשים יום גרסינן ולא גרסינן ביום שלשים משום דקיימא לן דיום שלשים כלפני שלשים:

ונתקדשה. לשוק בחזקת שפטורה משום בנה:

אם אשת ישראל היא. אם זה שקדשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קידושין לא תאסר על בעלה חולצת ואם זה שקדשה כהן הוא שאם תחלוץ תאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אולד. והכי הלכתא דכיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמרי דאע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא אפשר דאי חלץ לה אתסרה לה על בעלה עבדינן כרבנן ויתבה תותי בעלה בלא חליצה ולא תצא מבעלה כהן ומיהו אם בן ח' ודאי שלא גמרו סימניו אפי' לרבנן נפל הוא ותצא מבעלה כהן וחולצת ואם הוא בן ט' ודאי אפילו לכתחלה תנשא בלא חליצה דודאי ולד מעליא הוא וכן הדין כשהוא ספק בן ט' [ספק] בן ח' אם נגמרו סימניו ולד מעליא הוא ותנשא אפילו לכתחלה לא אתיא הא אלא כשהוא ודאי בן ח' שנגמרו סימניו שהם שערו וצפרניו אי נמי ספק בן ט' בן שמונה אלא שלא נגמרו סימניו דבהא הוא דעבדינן כרשב"ג לחומרא ובאשת כהן סמכינן ארבנן דרבים נינהו דשורת הדין דהלכתא כוותייהו אלא דמחמרינן כרשב"ג אבל במעוברת ומינקת חבירו כולהו גט בעו ואפי' בכהן שתאסר עליו עולמית וכדפרישית לעיל והקשו ז"ל במתני' כשכנס יבמתו ונמצאת מעוברת למה לא קנסו חכמים שיוציא בגט ואף על גב דמתסרא עליה ותירצו דכיון שלא הוכר עוברה וסבר היה לעשות מצוה לא רצו לקנסו ומיהו אם הוכר עוברה כתבו הריטב"א ורבותיו ז"ל דבהא ודאי קנסינן ליה להוציאה בחליצה ואף על פי שאין הולד של קיימא:

איתמר [כו'] ערוקיה מיסתייה. ולא בעו למיכפייה למיהב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו כך פרש"י ז"ל וכתבו מן המפרשים ז"ל דמדבריו נראה שאילו כנס ממש כייפינן ליה בשמתא עד שיגרש או יהא בנידוי עד שיגיע זמנו לכנוס וכן כתב הראב"ד ז"ל והוסיף עוד לומר שקונסין אותו לאחר זמנו שלא יכנוס עד שיעברו עליו כמנין הימים שעמד עמה בתוך תשעים ואין זה דעת התוספות ואחרים מן המפרשים שכתבו דיינו שנכוף אותו לגרש בגט עד זמנו בלבד ויש שפירשו דאפי' בשכנס נמי ערוקי' מיסתייה וקדשה לאו דוקא ודכ"ע אם קדש ולא ברח היו משמתינן אותו עד שיגרש או יעמוד בנדויו כל צ' יום ורמב"ם ז"ל נראה שהוא סובר שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא ואפילו בכנס אלא שמפרישין אותו וכשברח ערוקיה מיסתייה להצילו מן השמתא דעבר אדרבנן וכתבו עליו דאינו מחוור ובכונס את המעוברת נראה ודאי דהיה משמתי' ליה ואפי' ברח עד שיוציא מפני שהוא ודאי [סכנה] וזמנו ארוך והא דהיו משמתינן למקדש אי כונס תוך ג' חדשים כיון שעברו ג' חדשים ונמצאת שאינה מעוברת שרינן ליה וכנס לה אבל אם נמצאת מעוברת עומד בנדויו עד שתלד ותניק כ"ד חדשים או עד שיגרש ודעת קצת רבותי דכל שהיא קטנה ואינה ראויה לילד שאין המתנתה אלא משום גזירה דר"מ אם עבר וקדש או כנס לא כייפינן ליה לגרש ולא היו משמתינן ליה אאיסורא דעבד כדי שלא יוציא אלא כופין אותו להפרישה ג' חדשים כיון שזמנו קצוב ובתוס' מגמגמים בזה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

תניא. לא יקח אדם. ולא מיבעיא בלא קדושין שאין הדבר מפורסם דאיכא למיחש שמא יבואו להזדווג זה עם זו אלא אפילו ע"י קדושין ונשואין שהדבר מפורסם גזר ר"א ובגמרא הקשו והא רב כי מקלע לדרדשי' אמר מאן הויא ליומיה כלומר מי חפצה להנשא הימים שאתעכב כאן וכן ר"נ כי מקלע לשכנציב אמר מאן הוי ליומיה ולא חיישי להא דר"א ופריק תלמודא דשאני רבנן דפקיעי כ"ע בשמייהו וקורין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמעשהיא בת אביו ויפרוש:

יוציא. משום ספק כרת:

והולד כשר. ממה נפשך אם הוא בן ראשון שפיר או אם הוא בן שני גם כן כשר הוא:

ואם לא הוציא. וקיימה עד שילדה לו בן הרי הוא ממזר מספק שמא הראשון בן המת היה וקם עלה בכרת ואשתכח האי שני ולד חייבי כריתות וממזר ואסור בבת ישראל משום לא יבא ממזר בקהל ואסור בממזרת ודאית דשמא זה אינו ממזר ואיך נתיר לו ממזרת הילכך לא מיבעיא ודאן בספיקן אלא אף ספיקן בודאן [וספקן] בספקן אסור מהאי טעמא דשמא זה פסול וזה כשר ואלו הן ספקות שתוקי ואסופי וכותי. פי' שתוקי שקורא אביו ואמו משתקתו:

אסופי. שנאסף מן השוק ובכולהו איכא למיחש שמא מפסול נתעברה. כותי. אינו מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה וכי מקדש לה חד מנסבא לאידך לפיכך כולן ספק ממזרים שמא נתקדשה אמו לאחר:

ספק ויבם. ממון המוטל בספק. שאין זה מוחזק בהם יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהם כלום ואם בן היבם הוא אין לו בהם כלום הילכך אין כאן מוציא מחבירו להטיל עליו הראיה וכתב רבינו אלפסי ז"ל נקוט האי כללא בידך כל היכא דחד ודאי בירושה וחד ספק מוקמינן לנכסים בחזקת הודאי ואמרינן להאיך אייתי ראיה דאית לך ושקול והיכא דתרוייהו ספקא הוי ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואם תאמר וכיון דהכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר נימא דנעבדא שודא דדייני דהכי דינא בכל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאגלויי ואיכא לכל חד מינייהו דררא דממונא כדמוכח פ' חזקת הבתים (דף לה.) וי"ל דכיון דמחמת ירושה הן באין ודמי כמאן דתפיסי בהו תרוייהו לא בעינן לאפוקי מינייהו למעבד שודא דהיינו שודא דעבוד רבנן שיהו חולקין בה ודינא דכל דאלים גבר נמי ליכא הכא מהאי טעמא דתפסי בה תרוייהו ואיכא דררא דממונא לכל חד וחד ועוד שלא אמרו כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא דליכא למעבד בה שודא וכדמוכח פרק חזקת הבתים (דף לד:) ופ"ק דמציעא: