נימוקי יוסף על יבמות י:

פרק רביעי

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. לא בעי למימר החולץ למעוברת משום דלאו אורח ארעא וכל שכן בסיפא דהכונס שהיה רשע אי מכניס לאשת אחיו מעוברת דרובן יולדות ולד של קיימא:

מותר בקרובותיה. דלאו חליצה הואי דהא לא בעיא לה:

קרובות וקרובים לקמן מפרק להו במתני' הנאסרים על האיש מחמת אשתו וקרובים הנאסרים על האשה מחמת בעלה:

אם אין הולד של קיימא. שהיה נפל אי נמי שילדתו חי ולא שהה ל' יום והוא ספק בן ט' ספק בן ח' ולא נגמרו סימניו שאם נגמרו סימנין או דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו ואפי' לא נתקיים אלא יום אחד ולד של מעליא חשוב וכדאיתא במסכת נדה (דף מד:) ולקמן במכילתין [דף פ:]:

ופסלה מן הכהונה. ואפי' בדיעבד מפקינן לה אם נשאת לכהן:

וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה:

והולד כשר. ממה נפשך:

גמ' אינה צריכה חליצה מן האחין. דהא חליצה מעלייתא היא:

שמה חליצה. היכא דהפילה דאגלאי מילתא דבת חליצה הואי:

וריש לקיש אמר וכו'. ופסיק תלמודא בסמוך דהלכתא כריש לקיש דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה ואף על גב דהפילה לבסוף לא אמר' איגלאי מילתא למפרע שהעיבור לאו כלום הוא ואע"פ דבהרבה מקומות קיימא לן איגלאי מילתא למפרע אמרי' שאני הכא שאם בשעה שחלץ היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה אין הכי נמי דההוא עיבור כמאן דליתיה דמי וחליצה שחלץ לה כשרה אלא שאינו כן דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאחר כן גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה והא דאמר ריש לקיש צריכה חליצה מן האחין ולא אמר צריכה סתם יש אומרים דלר"ל לא פסלה בחליצה הראשונה על האחים אלא עליו לבדו משום דעבד בה מעשה כל דהו הילכך הויא חליצת אחים כשרה וחליצתו של זה פסולה אבל דעת הגאונים ז"ל דנקט אחין לאו לעכובא אלא דהכי עדיף טפי כיון דאיהו כבר חלץ זימנא אחריני אבל אין הכי נמי דחליצתו של זה היא כשרה וכן כתב הרמב"ם ז"ל שחולצת ממנו או מן האחין:

על פיו. אחר דברי פיו ולא כסתם ירושה בשתיקה:

ריבה לאחד וכו'. דלכולן נתן בחייו ואין כאן ירושה ליטול בכורה ולא הפשוטין ליטול בשוה אלא מה שריבה ריבה ומה שמיעט מיעט:

ואם אמר משום ירושה. פלוני ירש שדה פלוני ופלוני ירש שדה פלוני לא אמר ולא כלום שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הואיל ולא חלק לפשוטין בשוה ולבכור פי שנים:

בתחלה. תנתן שדה פלוני לפלוני ויירשנה:

בסוף. יירשנה ותנתן לו:

לעולם לא קנה. לאו אמתני' פליג אלא התם ביש נוחלין [דף קכט.] פליגי אמוראי בדוקיא דמתני' דכי אתא רבין א"ר וכו' יירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלונית לפלוני ר' יוחנן אומר קנה אפי' האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו ור"ל אמר לעולם לא קנה האי דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי הוה ירושה עד שיאמר לשון מתנה כו' דתיקו לשון מתנה אתרוייהו:

לאחר מותו. שכתב לו מהיום ולאחר מיתה אין לאב בהם אלא אכילת פירות בחייו:

מכר האב מכורין. לאכול לוקח פירות כל ימי חיי האב שזכה בזכות שהיה לו לזה בהן:

ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אומר לא קנה לוקח אפי' לכשימות האב דקנין פירות שהיו לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דמו ואין מכירת הבן מכירה ומתני' דקתני אין ללוקח כלום בהם עד שימות האב דמשמע הא כשמת האב יש לו התם הוא דמת האב בחיי הבן ומתנה נתקיימה ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל מת לא באה זכות לידו:

יקיים. הא דתנן במתני' יקיים כיון דקיימא לן כריש לקיש דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ יקיים רוצה לומר יחזור ויבעול ומיירי כגון שהפילה או שנולד לשמונה ודאי שלא נגמרו סימניו הא לאו הכי מוציאה בחליצה ומטילין אותו לחומרא [יוציא] שמא ולד של קיימא הוא וצריכה חליצה להתירה לשוק מדרשב"ג דחשיב ליה נפל עד שידע בברור שכלו לו חדשיו דאז ודאי ולד מעליא חשיב:

יוציא. בגט:

[אין הולד של קיימא יקיים תנא משום רבי אליעזר אמרו יוציא בגט] כתב הריטב"א ז"ל דאע"ג דלית הלכתא כרבי אליעזר ילפינן מינה שאם לא רצה לקיימה לגמרי שאומרים לו שיוציא בגט אחר שיחזור ויבעול:

מעוברת חבירו. אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה להנשא עד כ"ד חדשים שכך תינוק יונק:

ולכשיגיע זמנו לכנוס. לסוף כ"ד חדשים יכנוס וגרסינן לקמן טעמא דהא מילתא דסתם מעוברת למינק קיימא וחיישינן דילמא מיעברה ומיעכר חלבה וקטלא ליה ואקשינן אי הכי דידיה נמי ומפרקינן דידיה ממסמסא ליה בביצים ובחלב דיהב נה בעל אבל לדידה לא יהיב לה בעל ומתביישה למתבעינהו ליורשים בבית דין וקטלא לברה:

ולרבנן דקיימא לן כוותייהו עד שיגיע הזמן לכנוס יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא וכדדייק מר זוטרא ואפי' היה בעלה שנשאה השתא כהן שתאסר עליו בגט אפ"ה לא מקילינן דהא בין רבנן בין רבי מאיר יוציא בגט סבירא להו: