נימוקי יוסף על יבמות יא:

וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא. ספק שהוא ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון אומר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי נינהו בני יבם אמרי ליה את אחונא את ומנתא הוא דאית לך בהדן פי' רש"י ז"ל דיהבי ליה מנתא דמודו ליה ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין כדין היבם והספק:

ספק ובני יבם. בתר דפליג כדאמרן לעיל דחולקין ולשון זה שאמר בתר דפליג מוכיח בפירוש דדוקא בתר דפליג יבם עם הספק בנכסי מיתנא הוא דאפליגו ר' אבא ורבי ירמיה הא לאו הכי מודה רבי אבא לרבי ירמיה דמפיק מינייהו ממה נפשך דיכול ספק למימר אי אחוכון אנא וכו' ואף על גב דספק לא הוי זכי עם היבם אלא בחלוקה מ"מ עם הבנים זכי טפי בממה נפשך וכן כתבו האחרונים ז"ל בשם רבינו יצחק ז"ל ודעתם מסכים עמו:

ואי אחוכון אנא וכו'. ואי משום דשקלי אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכון ההוא פלגא ונחלוק בשוה הכל בין בנכסי הראשון ובין בנכסי האחרון וכגון שהיו נכסי היבם מרובין והאחין מועטין:

קם דינא. אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור ולערער עליהן ומה שהוא שואל בנכסי היבם אמרי ליה אייתי ראיה:

הדר דינא. ומהדרי ליה פלגא מנכסי מיתנא או פלגי כולהו נכסי שוה בשוה ופסקי רבוותא ז"ל הלכתא כרבי אבא משום דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דאדמון במי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה משום דמיירי בחד שלקח ד' שדות מד' בני אדם והיו השדות ההם מקיפין שדה של זה ואין ספק שמתחלה כשהיו מד' בני אדם כל חד וחד מצי למדחי ליה ולומר לאו ארחך גבאי אבל עכשיו שכל השדות מחד גברא סבר אדמון למימר דלימא ליה האי על כרחך ארחי גבך הוא הילכך יתן לו דרך קצרה ורבנן סברי מצי למימר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריהו כי היכי דלא מצית לאשתעויי דינא בהדאי. פרש"י ז"ל אי שתקת לא אעלה לך בדמים יקרים וטעמו ז"ל משום דאי לא מאי אהני לאידך שתיקתו לימא ליה לכי מהדרת והקשו על פירושו ז"ל דאע"פ שיכול להפסיד לו למחר אין להם לחכמים לדון אלא במקומם ושעתם ולא להטיל פשרה ביניהם ולומר יקח לו דרך במאה מנה ועוד היכי קאמר מהדרנא שטרא כלומר כל אחד ידחה לך ולא יהיה לך דרך אא"כ תקנה אותה כרצונם בדמים יקרים וכי בשביל חזרת השטר חזר המכר או המתנה והלא צריך לחזור ולמכור להם ואז לא עדיפי ממנו שהוא המוכר ואי עדיפי טפי ומצי מדחי ליה א"כ ה"ל הלה מפסיד זכותו והיכי שבקי ליה רבנן למעבד הכי ולא קנסינן ליה לפיכך פירשו הם ז"ל דמהדרנא שטרא למריהולא אמר כן אלא ליפות טענתו וה"ק דכיון דאתי מכח ד' שהפסיד זכותו עמהם כדאמרן הרי נכנס הוא במקומם לגמרי וכאילו החזיר להם שטרותיהם ודן זה עמהם וזכו בדין דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שיבא לידו בין מה שהוא שלו ודאי בין מה שזכה בו מחמת הספק אלמא לרבנן זכותו של זה כזכותם של ראשונים שבא הוא מכחן ממש אע"פ דהוה מצי למימר לזה ארחי גבך מה שאין כן לכל אחד מן הראשונים וה"נ קי"ל כר' אבא דאע"ג דבני יבם באין (עליהם) מכח מה נפשך מה שאין כן ליבם אמרינן קם ליה דינא וכ"ש הוא דהתם ברי הוא בתביעתו דודאי יש לו דרך גביה וכמו שתובע לחבירו מנה שלי נתערב במעותיך אבל הכא נהי דאתי עלייהו ממ"נ אינו ברי בתביעתו מאיזה כח הוא בא אם מכח מיתנא אם מכח יבם ובכל טענה מאלו אמרינן ליה אייתי ראיה הלכך אי אמרי' התם הלכתא כרבנן כ"ש דפסקינן הכא כרבי אבא ואמרי' קם דינא:

ספק ובני יבם בנכסי סבא. אבי המת והיבם. פלגא דקא מודי להו מששה זהובים נוטלים שלשה:

תילתא שני זהובים תילתא דכולהו נכסי שקיל. דקא אמרי ליה אחונא את ואינהו הוו תרי והוא שלישי:

פש דנקא. דקא מנצו עלה האי אמר דידי כולה והני אמרי כולה לדידין חולקין הוא נוטל חצי ובין שניהם החצי:

בגמ' [דף לח.] ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא דנכסי דידי נינהו ויבם אמר ליה את ברא דידי את ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכבר פירשנו שספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון נקרא ספק בכל ההלכה:

הוי יבם ודאי. כי אפילו לדברי הספק היבם ודאי הוא בנכסים ליטול פלגא מיהת וכיון שכן אין אומרים שיחלוקו חצי האחר אלא אמרי' שעומדין כל הנכסים ברשותו כי הוא יורש ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי דאמר ליה הבא ראיה דאת יורש ושקול ודוקא בהא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מטעמא דאמרן אבל בדבר שהאחד ודאי שלא מחמת ירושה אין אומרים כן וכל שכן אם ודאי של זה מחמת הודאת חבירו שאין אומרים כן אלא נוטל מה שהודה וחולקים השאר כדינא כדמוכח ריש מציעא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע ולפי מה שאמרו שאין אומרים כן אלא ביורש אפי' יש לשם עדים לאחד מהן שהמחצה שלו אין אומרים בו אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע: