נימוקי יוסף על סנהדרין ד.

ואין נכנסין לסעודה וכו'. שגנאי הוא לת"ח לישב אצל ע"ה בסעודה:

מתני' נאמן עלי אבא להיות דיין אע"פ שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה דנפקא לן לקמן [דף כז.] מלא יומתו אבות:

דור לי. לשון שבועה היא:

יכול לחזור בו וישאל שבועה חמורה ואסיקנא בגמ' [דף כד:] דמחלוקת' הוא לאחר גמר דין כלומר שפסקו ואמרו אבא ואביך איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי וכן גבי עדות בעלמא הוא גמר דין כשפסקו ב"ד הדבר על פיהם אבל קודם גמר דין אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו ומיהו הסכימו האחרונים ז"ל דדעת הריא"ף ז"ל דגמר דין הוי מכיון שפסק הדין על עצמו לפני ב"ד שאמר דור לי וכו' והלה קבלו אפי' קודם הדרת הראש וכמו שנפרש בע"ה ואי קשיא אמאי מהניא קבלה בלא קנין כלל טפי מפשרה דקי"ל בפ' קמא [דף ו.] דבעיא קנין ואם נעשית בלא קנין אינה כלום והטעם לפי שאינה משורת הדין והכא נמי אבא ואביך ורועי בקר אין נאמנים משורת הדין ותירצו דשאני הכא דמ"מ לדין הם מאמינין אותם הילכך גמרי ומקנו מה שאין כן בפשרה שאינה דבר מסויים והיא תלויה בדעתו של בוצע הלכך לא סמכא דעתיה ולא מהניא אלא בקנין:

עוד אסיקנא בגמ' דבאתן לך מחלוקת כגון באותן הנשבעין ונוטלין כשכיר ונגזל שזה נותן לו מה שתובע ממנו ע"פ אבא ואביך או בהדרת הראש ובהא פליג ר"מ ואמר דאפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו אבל באותן שנשבעין ואין משלמין הוה ליה כמחול לך אם יאמרו כן אבא או אביך בהא כיון שהוא לאחר גמר דין אפי' ר"מ מודה דאין יכול לחזור בו:

וצריכה למתני תרוייהו נאמן עלי ודור לי משום לנאמן עלי וכו'. הוי תולה בדעת אחרים ומצית אמרת דלא גמר ומקני למימר אמר מי יימר דמזכו ליה ואפי' רבנן מודו ליה לר"מ בהא צריכא. ודור לי הוי תולה בדעת עצמו ומצית אמרת דבהא אפי' ר"מ מודה דאין יכול לחזור בו צריכא:

גמ' הסכימו המפרשים ז"ל לפי' רבינו האי גאון והריא"ף ז"ל לדרבנן קאי כלומר הא דאמרי רבנן אין יכול לחזור בו כגון דקבליה עליה בחד עם ב' דיינים כשרים דלית ביה אלא חדא לריעותא להכשיר זה שאינו כשר לו לדון אבל לקבוליה עליה בתלת כדין דיינים דעלמא לא מהניא קבלתו לכך כיון דאיכא תרתי לריעותא וא"ת בשלמא מתני' דהוה חייב לו שבועה ומאמינו בהדרת הראש דלא חשיבא מילי ליכא אלא חדא לריעותא שמאמינו במקום שבועה וכן ביש נוחלין (ב"ב קכז:) גבי עבדי גנבת שורי גנבת רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו כיון לשבועה בעי לא הימניה כתרי ולא הוי תרתי לריעותא אלא ההיא דשבועות קשיא דאמרינן התם [דף מב.] א"ל לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא. דהתם מאמין ליה כתרי בלא שום שבועה כלל ואפילו היכא דהוו תרתי לריעותא מהניא ונראה דר' אלפסי ז"ל מפרש לה בקנין דקי"ל אין אחר קנין כלום עוד תירצו מן האחרונים ז"ל דהתם כשהתנה עמו כן בשעת הלואה ממש דבמשיכת המעות גמר ומשעבד נפשיה ודמי לדקנין:

אמר רשב"ל. גמר דין יש מן המפרשים ז"ל שפירשו כשפסקו הדין ואמרו פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב וכן אחר שהדיר הראש הוי גמר דין ולפני גמר דין הוי כשקבלו עליהם קודם פסק והדרה אבל כשהדיר לא צריך שיפטרוהו ב"ד דבלאו הכי הוה גמר דין ואינו יכול לחזור בו וכן דעת ר"ת ז"ל וראיה מההיא דעבדי גנבת רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור דמשמע דכיון שנשבע שוב א"צ כלום ואין [יכול] לחזור בו הא קודם שנשבע יכול לחזור דקבלה לאו כלום היא ועוד ראיה דקבלה לאו כלום היא דאמרינן פרק המפקיד (דף לד.) גבי שומר חנם שרצה לשלם דמקנו ליה כפילא ובעי עלה אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מהדר קא הדר ביה ולא מקני ליה כפילא או דילמא דחויי קא מדחי מדקאמרינן מהדר קא הדר ביה משמע דודאי מצי הדר ביה ואף על פי שמתחלה קבל עליו בב"ד לשלם אלמא קבלה לא הוי כגמר דין והיינו דאמרי' בשבועות (דף לט.) ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד כלומר כדי שלא יחזור דבידו לחזור:

וכתבו האחרונים ז"ל דנראה שהרב אלפסי ז"ל סובר דקבלה בב"ד מהני' ושוב אינו יכול לחזור בו שהוא ז"ל גורס בההיא דפרק יש נוחלין רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו ולא גריס ונשבע אלא נשבע בע"כ כיון שקבל עליו בב"ד ולא דמי לנאמן עלי אבא דאע"פ שקבל בב"ד דיכול לחזור בו לפני גמר דין דשאני הכא דהוא פוסק הדין על עצמו שאמר רצונך השבע וטול וכיון שנתרצה הלה הוה ליה כגמר דין מה שאין כן בנאמן עלי אבא ללא ידיע כמאן מינייהו לימא הלכך לא הוי גמר דין על שעה שהוא פוסק ממש. וההיא דפרק המפקיד (שם) לא קשיא דהתם לאו למימרא דמצי הדר ביה דודאי כיון שקבל בב"ד לא מצי הדר ביה אלא דמ"מ מי אמרי' דמהדר קא הדר ביה לא מקני ליה כפילא דלעולם לא מקני כפילא אלא למאן דלא אטרחיה לבי דינא כדאיתא התם והאי אע"ג דלאו כל כמיניה למיהדר כיון דבעי הדר קא מטרח ליה לבי דינא ולא מקני ליה כפילא והכי ודאי מסתברא דלא מצי הדר ביה דא"כ היכי אמרי' דבאומר משלם אני מקני ליה כפילא והא לא סמכא דעתיה כלל כיון דכל יומא מצי למיהדר ביה אלא ודאי לא מצי הדר ומש"ה מקני ליה דכיון דלא מצי הדר ביה סמכא דעתיה דלא הדר ביה לאטרוחי לבי דינא בכדי והא דאמרי' התם (שבועות דף לט.) ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' פוטרין אותו דשוב אין יכול לחזור בו ולפי זה בהיה חייב חבירו שבועה כיון שפסק הדין על עצמו ואמר דור לי בחיי ראשך אינו יכול לחזור בו לרבנן דהיינו גמר דין ומיהו ה"מ בשקבל עליו הלה אבל לא קבל עליו יכול לחזור בו לכיון שלא קיבל לא הוי גמר דין דאי אמרת דמכיון שפסק הדין על עצמו חשיב גמר דין אע"פ שלא הודה חבירו אם כן הא דאמר ר"ל מחלוקת לפני גמר אבל לאחר גמר דין וכו' היכי משכחת לה גבי שבועה לפני גמר דין אלא ודאי כיון שלא קבל עליו הלה לא חשיב גמר דין ויכול לחזור בו וכן אמר רבא וכו' לאחר גמר דין אין יכול לחזור בו כרבנן דר"מ דודאי לא שביק רבנן ואליבא דר' יוחנן ועביד כר"מ (דודאי לא שביק רבנן) ואליבא דריש לקיש ומדנקט קרוב או פסול שמעינן דאפילו פסול שאינו ראוי לדון לשום אדם כלל מצי לקבל עליה:

באתן לך מחלוקת. שהנתבע קאמר ליה אני אתן לך אם יאמרו לי אבא או אביך או אם תדור אבל במחול לך אפי' ר"מ מודה שאינו יכול לחזור בו שכבר זכה הלה במה שבידו:

או במחול לך מחלוקת. שהתובע אומר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך ואם יזכך מחול לך התם הוא דקאמרי רבנן אין יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא משם זכאי אבל באתן לך אפי' רבנן מודו דיכול לחזור בו הואיל והממון בידו אין כח להוציאו אלא בדיינים כשרים:

שלח ליה באתן לך מחלוקת והכי הלכתא דבאתן לך דבגמר דין מחלוקת אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור וכן לפני גמר דין בין במחול לך בין באתן לך יכול לחזור בו לדברי הכל ופסיקנא הלכתא כרבנן והא דאמרי' דבמחול לך לדברי הכל אין יכול לחזור בו כתב הרא"ה ז"ל דלאו דוקא דקאמר ליה מחול לך בהדיא דא"כ פשיטא דמהני מדין מחילה גמורה דהא לא בעיא קנין והיכי ס"ד במחול לך מחלוקת ולימא ר"מ יכול לחזור בו כיון דקי"ל דלאחר גמר דין מחלוקת הא זכו אותו והויא מחילה גמורה אלא ודאי הכא כגון דא"ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא ואביך הן לפטור הן לחיוב שאין בלשון הזה לשון מחילה וכן הסכימו האחרוני' ז"ל: