נימוקי יוסף על סנהדרין ד:

לפני גמר דין וקנה מידו משום דלפני גמר דין יכול לחזור בו הוא דבעינן קנין הא לאחר גמר דין ודאי בלא קנין מהני:

אין לאחר קנין כלום כיון שקנו מידו מתחלה שלא יחזור בו שוב אינו חוזר בו ואע"ג דמחזי כקנין דברים אפ"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרי גבי דיני דבר מצרא (ב"מ קח.) וגבי משכנתא [שם דף סז:] באתרא דלא מסלקי :

מתני' אלו הן הפסולין. לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא כלהו מפרש להו בגמ' וכולן מעין גזלגין הן והתורה אמרה אל תשת עד חמס וכ"ש דיין:

וסוחרי שביעית. עושה סחורה מפירות שביעית הואיל ואיכא חמוד ממון שמעבירין על ד"ת ה"ל כרשע גמור דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחר הבצע:

שאין לו אומנות. הואיל ואינן עסוקין בישובו של עולם ואינם בקיאין בטיב דינים ועסק משא ומתן ואינן יראי חטא ומתני' פסולים דרבנן קתני פסולי דאורייתא לא קתני דא"כ ליתני גזלנין וכיוצא בהם דהוו רשע דחמס ולמאי דקי"ל [דף כח.] דלא בעי' רשע חמס הוי מצי למתני כל העובר על לא תעשה שבתורה וכן משמע מדאמרי' בגמ' טעמא דפסול משחק בקוביא משום שאינו עוסק בישובו של עולם דודאי מדרבנן הוא:

ומלוה ברבית נמי פרישנא בגמ' [דף כה.] דמלוה הבאה ברבית קתני ואפי' לוה פסול ומשום לוה אצטריכא ליה למתני דלא מיפסיל אלא מדרבנן דאע"ג דעבר אדאורייתא לא פסלי מדאורייתא לדון ולהעיד דלא דמיא ההוא איסורא להאי משום דהאי לא משמע להו לאינשי איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד ביה לא ומיהו ה"ה דמלוה ברבית דרבנן פסול אבל לוה לא מפסיל משום האי רבית שהוא אבק דליכא איסורא באבק רבית אלא למאן דשקיל ליה אבל למאן דהיב לא כדמשמע פ' איזהו נשך (דף סח:) בההיא דבני רב עיליש ומפריחי יונים נמי למ"ד בגמ' [דף כה.] ארא שפירושו מלומד להשיב יונים משובך בעלים ניחא דמפני דרכי שלום בעלמא הוה ולמ"ד אי תקדמיה יונך ליוני היינו משחק בקוביא:

סוחרי שביעית. נמי אע"ג דמדאוריי' היא דקי"ל לאכלה ולא לסחורה הא אמרינן התם (קדושין דף נו.) דאם עשה בהם סחורה יאכל כנגדן כלומר שצריך שיאכל המעות בקדושת שביעית ולא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בסחורה כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית ולא פסלינן להו [בשביל] שיעידו או שידונו שקר אלא דמדרבנן בלחוד הוא דפסליה:

גמ' (גי' ד"ת) [משחק בקוביא מאי עביד] הא דלא פסלינן ליה משום גזל דהא אסמכתא היא שהרי לא היה דעתו להקנות לו מעותיו דאדרבה היה משחק כדי שירויח את של חבירו אמרו בגמרא דכל כה"ג לאו אסמכתא היא ויש מי שכתב טעמא משום דג' חלוקין הן בדין אסמכתא מידי דבידו לגמרי כגון ההוא דאם אוביר ולא אעביד אשלם [במיטבא] (ב"מ דף קד.) לא הויא אסמכתא דכיון דבידו לגמרי למעבד ולא עבד גמר ומקני וכן היכא דלאו בידו כלל אלא תולה בדעת אחרים לגמרי ליכא אסמכתא דכיון דלא ידע אי עביד לה ההוא אחרינא כגון זה שמשחק שהריוח או ההפסד תלוי בע"א וכן כל המתנה על מה שתלוי על דעת אחר ולא ידע אי עביד איהו להא מילתא ואפ"ה אתני גמר ומקני והני כלהו תנאיה דעלמא דילפינן להו מתנאי מי גד ובני ראובן (קדושין דף סא.) ולא בטלי משום אסמכתא משום דתולה בדעת אחרים היא ולא תימא התם במעכשיו דליכא אסמכתא כדאיתא בפ' איזהו נשך (דף סו:) דאי במעכשיו לא בעי תנאי כפול ולא אחד משאר תנאים כלל אלא ודאי בלא מעכשיו היא ומשום דתולה בדעת אחרים הלכך לא משכחת לה לאסמכתא אלא בתולה בדעת עצמו ובמידי דבידו ולא בידו כגון אם לא באתי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלך וכן (ב"ב דף קסח.) אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו דסמכא דעתו דהוו ליה זוזי באותו זמן ומ"מ לאו בידו ממש הוא וכן כתבו רבינו ולפי זה ההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דחשבינן לה אסמכתא אע"ג דבידו ממש הא מפרשינן עלה טעמא משום דה"ל מילתא יתירא אבל דעת הרמב"ן ז"ל אינו כן אלא כל תולה בדעת עצמו הויא אסמכתא ואפילו בידו ממש דלא תימא כיון דבידו למעבד ולא עבד גמר ואקני דדילמא מעיקרא כי אתני הוה בדעתיה לקיומי תנאיה ולא גמר ואקניה ובתר הכי הדר ביה וכל דלא גמר לאקנויי בשעת התנאי אע"ג דבתר הכי גמר לאו כלום הוא ולא תימא כיון דלא עבד גלויי מילתא הוא דמעיקרא נמי ניחא ליה לאקנוייה כדאמרי' [פרק איזהו נשך] (שם) אשכחיה דשתי שכרא דקני אי נמי קפיד אארעא וקפיד אזוזי מהאי טעמא דהא אסיקנא התם בכולהו דאי לא קנו והא דאמרי' גבי מתני' דאם אוביר אשלם במיטבא משום [שם דף עג.] דבידו מהני לאו למימר דבהכי מסתלקת אסמכתא דההיא מתני' ודאי אסמכתא היא וטעמא דמהני כבר כתב רבינו האי גאון ז"ל דתקנה היא שתקנו דמהני הך תנאה כדי שלא יקבל אדם שדה מחבירו ויניחנה בידו ויפסידנה והא דמקשינן התם פרק איזהו נשך [דף עג:] גבי קבל זוזי מחבריה למזבן חמרא מ"ש מהא דתנן אם אוביר וכו' ה"ק [וכי לא] הוה להו לרבנן לתקוני כדי שלא יקבלו מעות מחבירו להרויח [ולמה] לא ניחוש על בטולן ואמרינן התם בידו כלומר וכיון דבידו ממש למעבד ולא עבד חזו רבנן לתקוני ביה ולחייביה אבל הכא לאו בידו דמי יימר דמזבניה ניהליה ואפילו ביין סתם אפשר שלא ימצא דכיון שכן לא חזו רבנן לתקוני ביה אבל תולה בדעת אחרים לא הויא אסמכתא כלל דהיינו תנאי בני גד ובני ראובן:

המלוה ברבית לוה ברבית פסול לעדות דקי"ל (ב"מ דף עה.) המלוה והלוה בלא תעשה וכיון דחמוד ממון מעבירו על דת אע"ג דלאו רשע דחמס הוא דלאו מיקרי רשע דחמס אלא מי שהוא רע לשמים ולבריות ורבא רשע דחמס שטרא ליה בעלמא [מכילתין דף כז:] מ"מ הכא פסיל משום דכפין אכיל כפין מסהד כדאמרי' במומר אוכל נבלות לתאבון דמודה בה רבא אע"ג דלאו רשע דחמס הוא:

מלוה הבאה ברבית. ומשמע אתרוייהו:

לדידי אוזיף. הלוה:

והוה ליה רשע. האי סהדא דהא אודי דלוה ברבית ואע"ג דבמתניתין פסולי דרבנן תנא כדפרישנא ופסולי דרבנן בעו הכרזה כדלקמן [דף כו:] וא"כ הכא נמי כל כמה דלא אכרוז עליה כשר הוא יש לומר דלא בעינן הכרזה אלא משום פסידא דלקוחות אבל מדינא פסול והכא דליכא פסידא דלקוחות אם כן הרי הוא פסול עוד תירצו דלא בעינן הכרזה אלא למפסליה לשאר עדיות אבל מ"מ לאותו עדות שנפסל בשבילו לא ראו חכמים להאמינו ואפילו בלא הכרזה פסול לו וכן תירץ הרא"ה ז"ל:

רבא לטעמיה בפ' קמא (דף י.):

ואין אדם משים וכו'. אין יכול לפסול עצמו על פיו דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה ואדם קרוב הוא אצל עצמו:

ההוא טבחא. רבי מזייה וטופריה הגדיל שערותיו וצפרניו לטול עצמו לעשות תשובה: