נימוקי יוסף על נדרים יג:

נדר ממנו מאכל. רישא מיירי במדיר הנאה סתם ולפיכך אסור אפי' דריסת רגל אבל הכא בסיפא ממאכל לחודיה הוא דאדריה ולפיכך הותרה לו דריסת הרגל:

ובשביעית יורד ואוכל. דהפקירא נינהו ולאו של מדיר. גמ' רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו'. פירוש רב ושמואל קפ"ד דבפירושא דמתני' פליגי ושביעית דקתני מתני' אוכל מן הנוטות מילתא באפי נפשה היא כשנדר ממש בשביעית ומטעמא דאמר במתניתין דרחמנא אפקריה לפירות שביעית הילכך לאו דיליה נינהו למסרינהו אבל כשאסרם לפני שביעית אסורין למודר אע"פ שהגיע שביעית דסברי דאדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו ולרבי יוחנן וריש לקיש ובשביעית דקתני מתני' ארישא קאי לאסר קודם שביעית ואפ"ה כיון שהגיע שביעית ואין הפירות שלו אוכל מן הנוטות דסברי אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו דלכשיצא מרשותו הו"ל כאוסר פירות חברו על חברו:

ופריך על מה דהוה ס"ד מי איכא למ"ד וכו'. א"כ לפלוג בנכסי אלו דהוה רבותא טפי דאפילו כשאמר אלו לא מצי אסר לאחר שיצאו מרשותו וכ"ש כשאמר נכסי בלחוד דהא ודאי כשיצא מרשותו לאו נכסיו נינהו. ועוד דברייתא מפורשת היא דאדם אוסר דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו:

מת יירשנו. דלאו מיניה הוא לאחר שמת והוא שאתה נהנה לי קאמר והשתא לאו שלו הוא:

בחייו ובמותו וכו'. אלמא אסור להו לאחר מיתה ולא הוי כאוסר פירות חברו על חברו. ואע"ג דבגמ' דחי ואמר שאני הכא שפירש ואמר בחייו ובמותו מ"מ עדיין קושיא ראשונה במקומה עומדת כדאמרן לפלוג בנכסי אלו:

אלא כי אמרי רבי יוחנן וכו'. כלומר לעולם לכ"ע אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ואפילו מן הסתם. אלא לא פליגי ר' יוחנן ור"ל עם רב ושמואל והא דרב ושמואל נקטי במילתייהו נכסי אלו לאשמעינן דלא אזלינן בתר לשון נכסי דהוה משמע דלכשיצאו מרשותו דלאו נכסיו נינהו לא מצי למסרינהו אלא בתר לשון אלו אזלינן והנה אוסר אותם אף לאחר שיצאו מרשותו ואף ר' יוחנן ור"ל (א) האיך דוקיא אתו לאשמעינן ולפיכך נקטי לשון נכסי לחוד לומר שאז לא מצי אסר לכשיצא מרשותו כיון דלא אמר אלו וזה שמענו ממתני' דהכא דאזלינן בתר אלו או בתר זה דאל"כ לא שמעינן מידי ממתניתין דהכא דהא תנן לקמן קונם לביתך שאיני נכנס וכו' מכרו לאחר מותר אמר ביתך זה מכרו לאחר אסור ואע"ג דאי מההיא הוה אמינא דוקא אמר האוסר לעצמו דמה לו אם הבית מאדון זה או מאחר איהו מגופיה דבית קא אסר נפשיה אבל היכא שהמדיר אמר כן הוה אמינא דאם לא פירש לאחר שיצאו מרשותו נהי דאמר אלו או זה לא משמע אלא כי הם ברשותו דמה איכפת ליה אם נהנה במה שאין לו חלק ונחלה. מ"מ מדלא נקטי כולהו הני אמוראי מילתייהו בחד לישנא בלשון נכסי אלו שמעינן דפשיטא להו דמצי למימר בהאי לישנא ומסתמא אף לאחר שיצאו מרשותו דלא אתו לחדושי אלא דלא אזלינן בתר לשון נכסי דמשמע בעודן שלו אלא בתר לשון אלו או זה דמשמע אפילו כי אינן שלו ובודאי דבלשון זה או אלו כשם שיש בו להחמיר להיות נאסר על המודר אף לאחר שיצא מרשותו של מדיר כך יש בו להקל שאם נפל וחזר ובנאו שהוא מותר בו ואע"פ שלא יצא מרשותו וכן אמרו בירושלמי לקמן על מתני' דקונם ביתך. ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ואסיקנא משום זה ואמר נפל (ב) ובית הוא לית ליה נשמעיניה מן הדא האומר תנו בית חתנות זה לבנו או בית אלמנות זה לבתו ונפל אין היורשין חייבין לבנותו. הריטב"א ז"ל:

ארעא נמי רחמנא אפקרה. כלומר ללקיטת הפירות ולמה לא ירד. בעומדין על הגבולין וכל שאפשר ללקטן מבחוץ לא אפקרה רחמנא לארעא בשביעית:

גזרה שמא ישהה בעמידה. ומש"ה אפילו ללקוט אילנות שבאמצע השדה לא ירד ולאו מדינא אלא משום גזרה דכיון דלא הפקירה רחמנא אלא לצורך (ג) לקנות פירות כי שהה שם טפי עבר על האיסור ולעיל [דף לט.] דשרינן לבקר בעמידה ולא גזרינן שמא ישהה אלא בישיבה כתב הרנב"ר ז"ל דכיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהה בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הרי אין דרך ללקוט אלא בעמידה וכיון דלית ביה היכרא שייך למגזר שמא ישהה:

[ע"ב] מתני' המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו וכו'. פי' לא ישאילנו מודר למדיר:

ולא ישאל ממנו. ממדיר. שאלה מידי דהדרה בעיניה הלואה מידי דלא הדרה בעיניה:

קונם שדי עלי אם אני חורש בה לעולם. אם היא פנויה כוונתו לאסור עליו הנאת פרה בדרך שהיה דרכו להשתמש בה לפיכך אם היה דרכו לחרוש הוא בעצמו אסור לחרוש בידיו וכל אדם מותרין לחרוש לו באותה פרה שלא נתכוין לאסור בה עבדיו או אחרים:

ואם אין דרכו לחרוש. כלומר הוא בעצמו אלא ע"י אחרים:

הוא וכל אדם אסורין לחרוש. באותה פרה שהכוונה היתה שלא יהנה בחרישתה וכלל גדול הוא זה לנודרין ולנשבעין שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אין במשמע אלא שהוא לא יעשנו אבל אחרים עושין לו ואם הנודר הוא בענין שאין דרכו לעשות אותו דבר אם מפני שאינו בקי בו או שאינו לפי כבודו כוונתו היתה שלא תעשה לו אותה מלאכה לא (ד) עליו ולא ע"י אחרים:

גמ' בשלמא לא ילוה וכו'. פי' דקא מתהני מודר ממדיר:

גזרה. גזרינן שמא ילוה המודר למדיר דשמא ילוה המדיר נמי למודר וקא מתהני ואסור ואע"ג דתנן לעיל בפ"ד נדרים [דף לא.] שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות ולא גזרינן כשנדר שלא יהנה משל ישראל שלא יקח וימכור בהכי גזרה אטו כשנדר שלא יהיו ישראל נהנין ממנו או דנגזור זיבונא חריפא שלא ימכרנה המודר אטו זיבונא דרמי על אפיה כבר כתב הרמב"ם ז"ל דהתם כיון דמכולהו ישראל נדר לא מחמרינן ליה דאי גזרינן ומצרכינן ליה ליהנות לאומות טריחא ליה מילתא אבל כאן שאיני אסור אלא בהנאת חברו בלבד מצי למיקם עלה וגזרינן ולא תקשי לן נמי מהא דלקמן פרק השותפין [דף מז:] הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר מותר ולא גזרינן דהתם בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה מיירי שהוא ידוע לכל וליכא למגזר והכא דוקא בהני דתנא מתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה. כן תירץ הראב"ד ז"ל:

מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו'. פי' הרגיל אצלו רבותא אשמעינן דאע"ג דרגיל אצלו ומקיפו תדיר לא אמרינן שליחותיה קעביד וכ"ש שאם לא אמר לאדם מיוחד אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד דשרי כדאיתא פרק המדיר [דף ע:]:

ובא ונוטל מזה. אם רצה קאמר ולומר דאע"ג דלבסוף נוטל מזה ודעתייהו בהכי לאו שליחותיה קעביד דלא הוי שליחות אלא באומר כל השומע קולי יזון כדאיתא בהמדיר [שם] אבל ליכא למימר דכי קתני ובא ונוטל מזה מדינא קאמר דאי מיחייב לשלומי אלמא שליחותיה הוה עביד ומהני ליה ואסור:

היה ביתו לבנות. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמ"ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו:

נותן לאחר משום מתנה דלבתר הכי לא מתהני מיניה אלא ממקבל מתנה:

והלה נוטל ואוכל. דלאו מדידיה מתהני אלא מהפקירא ומדאמר ואם אין עמהם אחר מוכח לישנא דאפילו לרבנן כל היכא דאפשר באחר הכי עדיף טפי:

ר' יוסי אומר. אסיפא דהפקר בלחוד פליג ובגמ' מפרש טעמיה ומיהו לית הלכתא כוותיה אלא כסתמא דרישא:

גמ' מ"ט דר' יוסי אמר רבא היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון. פירוש משום מתנת בית חורון מדינא ודאי אפילו לר' יוסי שרי דמכי אפקריה אלא כדי שיזכה מודר אי שרינן ליה אתי למישרי אפילו היכא דאמר בפירוש וכמעשה דבית חורון (בדף מח.) ור' יוסי סבירא ליה דגזרינן. ואם נדרו קודם להפקרו אסור כי ההיא דבית חורון אבל אם הפקרו קודם לנדרו אפילו לר"י שרי ולא גזרינן ורבנן סברי דאפילו נדרו קודם להפקרו לא גזרינן ושרי והלכתא כרבנן דר' יוסי יחידאה הוא ולענין הפקר פליגי הכא רבי יוחנן ור' יהושע ב"ל דרבי יוחנן סבר הפקר בפני שנים לא הוי הפקר וריב"ל אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין והסכימו המפרשים האחרונים ז"ל דהלכה כר' יהושע ב"ל דקשיש הוא מר' יוחנן הלכך קי"ל דמדאורייתא הפקר ביחיד הפקר ומדרבנן בעינן ג' וזמנין דאוקמא אדינא דאורייתא וכדאמרינן בפ"ק דשבת [דף יח:] בנר ומנורה וגיגית לב"ש דאפקורי (ה) להו בין השמשות וכן במ"ש גבי נדרים מפני שעת הדחק וכן בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בפרק אלו מציאות [דף ל:] הריטב"א ז"ל וכתב הרנב"ר ז"ל מדאמרינן מה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים הילכך מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים:

בפרק בתרא [דף פח.] תנן חתן המודר הנאה מחמיו והוא רוצה לתת לבתו מעות ואם (שמא) נותנו לה חושש שיזכה בהן הבעל דמה שקנתה אשה קנה בעלה אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן וכיון שאמר הכי אפילו (א) אמר לה מה שתרצי עשי נסתלק מהן הבעל ולא קנה אותן בעל וכן אפילו לא אמר לה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא שאמר לה ע"מ שתעשי בהן דבר פלוני כלומר שיחד לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך או דבר פלוני אף בזו לא קנה יתהון בעל דקי"ל בהא כרבנן דפליגי עליה דר"מ דבעי שתי לשונות ע"מ שאין לבעליך [רשות בהן אלא שתעשי] בהן דבר פלוני ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן ואליבא דשמואל דבאחד מן הלשונות הללו נסתלק מהן הבעל וכן הדין בעבד אם נתנו לו במתנה ואמרו ע"מ שאין לרבך רשות בו או על מנת שתצא בו לחירות לא קנה יתהון (ב) בעל וכן העלו המפרשים ז"ל: