נימוקי יוסף על נדרים יד.

סליק פירקא [דף מה ע"ב] השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו'. פי' אסורין ליכנס כניסה גרידתא בלי תשמיש אחר כפשטיה דלישנא ור' אליעזר היא דאמר [לעיל דף לב:] אפילו ויתור דריסת הרגל אסור במודר הנאה להחצר המשותף ביניהם דאימא לחלק חברו הוא נכנס שהרי לא נחלק עדיין. ר' אליעזר בן יעקב וכו'. אע"ג דדריסת הרגל אסור במודר הנאה הכא אמרינן דכל א' לחלק עצמו הוא נכנס דיש ברירה כדאמרי' בגמ':

אסורין להעמיד ריחים וכו'. אפי' לרבי אליעזר בן יעקב דלא דמי לכניסה גרידתא דנימא זה עושה בתוך שלו שהרי דברים כאלו יכולין השותפין לעכב כל אחד לחברו מדינא וכי שתיק ומחיל מהני ליה:

היה אחד מהם וכו'. ולא חברו מודר הנאה ממנו והא אתאן לת"ק משום דבכה"ג שהאחד לבדו מודר הנאה כופין בית דין את האוסר על עצמו נכסי חברו דע"י שהוא רואה שותפו נכנס מתקנא בו ויכנס גם הוא ונמצא נהנה משל חברו א"נ אתא לר' אליעזר בן יעקב להעמדת תנור דאסרינן בשותפין ואף על גב דבשניהם מודרין אין כופין לשום א' מהם למכור חלקו משום שגם חברו אינו מעמיד לא יעשה גם הוא אבל בשחברו מותר מקנא ביה ויבא לומר אעשה כן גם אני דלא מצית אמרת אמאי יכשל להעמיד יעכב עליו. לא היא דכיון שחברו לא גרם לו האיסור ושותפין כה"ג לא קפדי זילא ביה מילתא לעכובי. הריטב"א והרנב"ר ז"ל:

היה א' מן השוק וכו' לא יכנס. כלל לחלק המשותף ולרבנן פשיטא דלא עדיף איש נכרי משותף שאסור אלא להודיעך כחו דר' אליעזר בן יעקב אתא דלא מיבעיא שותף דשרי אלא אפילו איניש דעלמא שרי דבחצר שאין בה כדי חלוקה מוקמינן לה בגמ' דאית ליה לר' אליעזר בן יעקב ברירה ויכול לומר לו המודר לתוך של חברו אני נכנס וכ' הריטב"א ז"ל נראין דברי מורי הרשב"א נר"ו דדוקא כשנכנס לצורך החבר השותף שרי שכשם שהוא זוכה בחלקו זוכה לכל מה שהוא בא לצרכו אבל אם נכנס שלא לצורך השותף כלל נהי דלא בעי שותף לעכבו מיהו אינו יכול להרשות לאחרים ליכנס שם ויכול המדיר לעכב על המודר שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותה לכל העולם וכן דעת הרנב"ר ז"ל:

[דף מו.] גמ' איבעיא להו בנדרו פליגי וכו'. פירוש בנדרו פליגי בנדרו מעצמן איש הנאת חברו הוא דאסרי להו רבנן משום קנסא על שגרם איסורא לנפשיה אבל מדינא שרי דיש ברירה אליבא דכולהו והיינו ברירה דהכא שנאמר שכל אחד ואחד לתוך שלו נכנס דבשעת קנייה זכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו כדי שישתמש בה כאילו כל החצר שלו ועל דעת כן נשתתפו מתחלה. ור' אליעזר לא קניס דכי אנוסין דמו שכל אחד אנוס במה שאסר לו חברו ולא קנסינן להו ושרו כל אחד ליכנס כרבי אליעזר בן יעקב דדינא הכי כדאמרן:

או דילמא אפי' בהדירו וכו'. ובדין ברירה וכסברא דרבינא דפרק שור שנגח את הפרה [דף נא:] דרבנן סברי אין ברירה ור"א סבר יש ברירה:

ת"ש וכו' מודר. במתניתין וסתם מודר מחברו משמע שחברו אסר הנאתו לזה. ופליגי רבנן ואמרי לא יכנס אע"פ שהוא אנוס:

תני נדור. דנודר מפי עצמו נמי מודר קרי ליה ומשום קנסא הוא דמיתסר:

היינו דכופין. לפי שהוא גרם על עצמו וכדי שלא יכשל כדפרישית במתני' ומשום קנסא שהביא מכשול לפניו ולא מצי למידחי מאי נודר מדיר דאין סברא שנכוף אותו למכור נכסיו מפני שאסרן על חברו דכל אדם יכול לעשות חפצו בשלו. זהו דרך גמרא דילן אבל הירושלמי [הלכה א] פליג ואמר לאו על הדא איתמרא אלא על הדא כופין את הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך לא בדא ע"כ. משמע להו שאין לקנוס אלא את המדיר לחבירו שהזיד להרחיק את חברו מעליו ואנן אגמרא דילן סמכינן ותמהו המפרשים ז"ל על הרמב"ם ז"ל שסמך על הירושלמי וכתבו עליו ז"ל לא נתן עינו על שמועתנו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל עכ"ל ומיהו משמע דבגמ' דילן מודו שאם הוא רגיל להדיר לחברו שכופין (שחברו) אותו למכור והכי תניא בתוספתא היה אחד מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זמני מקרי רגיל דאמרינן התם עבדת לן קמייתא ועבדא עלך תניינא ועבדא עלך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך ובעיין לא איפשיטא ולא איכפת לן דהא קי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאית ליה ברירה כדאמר רבינא פרק שור שנגח את הפרה [דף נא:] ובהדירו פליגי וזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ובחצר שאין בה כדי חלוקה כדמסקינן הכא: