נימוקי יוסף על נדרים יב:

תוספתא המודר הנאה מחברו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים ומעידו עדות ממון ועדות נפשות:

תנא בקור חולים אין לו שעור וכו'. פי' בגמ' [דף לט.] מפרש רמז לבקור חולים מן התורה מקרא דכתיב גבי קרח אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם שבני אדם מבקרין אותם כדרך שעושין לכל אדם אלמא שדרך לבקר החולים מן התורה נפקא לן:

באיש חלה כדאיתא במס' שבת [דף ל.] מקמי באישא:

כבדו ורבצו. כבוד הבית הוא להעביר הזוהמא מעל פני הקרקע ורבוץ שמרבצין אותו אח"כ במים:

לא יסעוד. לא יבקר כדמתרגם ופקדת כל האדם יפקד וסעדא:

קצירא. חולה:

דלא ליסח. שלא יסיח דעתו המבקר מלהתפלל עליו:

תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה. דכל חולה מיקל חליו בשחר וסבור שנתרפא ואין צריך להתפלל עליו ובערב הוא ההפך שמכביד חליו ומתיאש ממנו מלבקש רחמים עליו:

זן את החולה. שהרי פעמים עומד הרבה בלא אכילה ושתיה:

לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל. איכא מאן דאמר דוקא בשהחולה שוכב ע"ג קרקע שנמצא מבקר גבוה ממקום שכינה:

אמר רבין אמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת וכו'. פי' הך שמעתא לענין טבילה מיירי ואייתי לה הכא אגב הני שמעתיה דרב. ובמס' מקואות [פ"א מ"ז] ששנינו שהמעין מטהר בכל שהוא ומטהר אף בזוחלין והמקוה במ' סאה ודוקא באשבורן. פי' כנוס מים במקום אחד וקי"ל שכל הנהרות יש להן דין מעין וכל הימי' ומימי (א) נהרים דינן כמקוה שאין מטהרין אלא באשבורן כדכתיב ולמקוה המים קרא ימים ונהר פרת היה בא מארץ ישראל ונמשך לבבל וקאמר רב כי כשהנהר פרת מתרבה בבבל והוא גדול הוא עדות גמורה שירדו גשמים בארץ ישראל וחוששין שגודל הנהר הזה מהגשמים שירדו הוא שנקראין נוטפין וכיון שרבו נוטפין על הזוחלין אין מטהרין אלא באשבורן וכל הנהרות כך דינן משום דכל הנהרות מפרת אתו כדאיתא התם (בכורות דף נה.) הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ואפי' עינותא דמידליין כלומר העיינות שבהרי' הגבוהי' סולמי דפרת נינהו ודינייהו כפרת וזהו דוקא כשהנהר גדול אבל בלאו הכי אין חוששין למידי דספק ספיקא הוא שמא לא ירדו ואם תמצי לומר ירדו שמא לא רבו הנוטפין על הזוחלין:

ופליגא דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מתברך. כלומר שאין תולין רבויו בגשמים אלא שנתברך ממקורו וממעיינו תרגום סלע כיפא וכן לחוף הים על כיף ימא ומדברי רת"ם ז"ל נראה דשמואל אפילו בזמן שירדו גשמים קאמר ומשום ההיא דאמרינן בתענית [דף כה:] אין לך כל טפח וטפח מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים מלמטה ולפי דבריו אלו יהא מותר לטבול בנהרות לעולם בזוחלין ואפילו בזמן הגשמים שהנהר מתרבה:

ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד משמע דאפילו בימות הקיץ אינו מטהר בזוחלין ואע"פ שהוא הולך כדרכו דחושש דאלמלא שיש הפשרת שלגים למעלה היה מתמעט ממה שהוא אלא בתשרי שכבר עברו כל הפשרת שלגים ולפ"ז הא דשמואל פליגא אפילו אדרב אלא דניחא ליה למימר ופליגא דידיה אדידיה אי נמי דנקטיה הכי משום חד טעמא דבעינן לפרושי לקמן דעת הרמב"ן ז"ל:

אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן. כלומר אפילו עד יומי ניסן משום דחייש להורדת גשמים או הפשרת שלגים ולאפוקי שאר ימות הקיץ כשהנהרות הולכין כדרכן שהוא מתיר לטבול שם והיינו כמימרא דרב דלא חייש אלא כשרואה ריבוי הנהר והכי איתא במס' נדה:

ועביד להו מפצי ביומי תשרי. אי משום צניעות להקיפן מבחוץ לפי שהנהר מועט באותו זמן ובהתרחקו משפתו נראית הטובלות בו לאותם שדרין על שפת הנהר. אי דעביד להו לתת על שפת הנהר מפני הטיט הנדבק בין אצבעות רגליהן שהוא חוצץ וכדאיתא במס' נדה [ריש דף סז.] ואיכא למידק אשמעתין דהא לכ"ע כל (ב) שדרכו נוטפין ודאי על הזוחלין אין הנהר מטהר אלא באשבורן ואלו אנן (ג) במס' מקואות [פרק ה] מעין שהוא מושך כנדל וריבה עליו להמשיכו הרי הוא כמות שהיה ומשמע דמילתא פסיקתא קתני וריבה עליו ואפילו כשהיו מים שנתן שם רובא אלמא אמרינן ראשון ראשון בטל והרמב"ם ז"ל (ד) אשמעתין דהא כשריבה אותם בעיקר המעין ובמקום קביעותיה אבל כשנתרבה בנהר במקום המשכתו נפסל ברבוי. וכתב הריטב"א ז"ל ולא נתברר לנו טעם יפה לחלוק זה. ויותר נראין דברי הראב"ד ז"ל שכתב דההיא בשרבה עליו להמשיכו וקמו כמו נד למעלה ללכת במקומן הראשון. והא דהכא בשנתרבה המשכתו ונתרחב מן הצדדין שאין טובלין במקום שנתרבה אלא באשבורן וטעם דבריו משום דשורת הדין כל הנוטפים היורדין בנהר מתבטלין ראשון ראשון והוה ליה כמקוה שיש בו מ' סאה דשוב אינו נפסל בשום מים שאובין שנותנין שם ואפילו למלאות ולתת בכתף מותר אבל כשהוא נמשך ומתרחב נראה אותו מקום כאילו הוא מי גשמים בלבד וזה שאמרו שם בסוף המשנה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למעין לטהר בכל שהוא ושוה למקוה לטהר באשבורן כלומר דבמקומן הראשון מטהרין בזוחלין ובמקום הרחבתו אינו מטהר אלא באשבורן ועוד הביא ראיה מן התוספתא שאמרו מעין שהיו מימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה הולך בתחלתו ע"כ. ולענין פלוגתא דרב ושמואל ואבוה פסקו הגאונים הלכה כרב חדא דהלכתא כותיה באיסורי כי פליג עם שמואל ועוד דאבוה דשמואל קאי כותיה ועוד דשמואל גופיה פליגא דידיה אדידיה ואית לן למיחש לבתרייתא דהוי לחומרא במאי דאסכימו עמיה רב ואבוה וכשנהר גדול חוששין לו שלא לטבול אלא באשבורן במקום הרחבתו כדברי הראב"ד ז"ל. אבל ר"ת ז"ל פסק כשמואל קמייתא משום דבפרק בתרא דבכורות איכא ברייתא דמסייעא ליה דקתני התם [דף כה:] גבי נהר פרת א"ר מאיר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים דחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין מסייעא ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מתברך וכיון דמתניתא מסייע ליה עבדינן כותיה ואע"ג דפליג רב עליה ומותר לטבול בנהרות ואפי' בימות הגשמים דלעולם מכיפיה מתברך. והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל דכיון דחזינן לרב ולאבוה דשמואל דחייש למעשה וגם שמואל עצמו חושש ומחמיר יותר לא דחינן הני מימרי דאמוראי דאיתמר לענין איסורא והלכה משום חדא מימרא דאגדתא דהא שמואל גופיה לא סמיך עלה למעשה ומאי דאמרינן ופליגא דשמואל אדשמואל לאו דפליג דידיה אדידיה למעשה אלא לומר דפליגא דשמואל דאמר לענין איסורא לקמייתא דאמר דרך הגדה בעלמא והויא כההיא דאמרינן במס' שבת [דף נד.] השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן וכן עיקר וליכא למינדע מינה לשון הריטב"א ז"ל אשר בירר מתלתא מהדורי כהוגן וכשורה ומפרשים אחרים ראיתי האריכו בדעות השמועה וזו הדרך היותר יפה והיותר קצר וישר: