נימוקי יוסף על נדרים יב.

[שם ע"ב] גמ' א"ר יצחק בר חנניא אמר רב הונא המודר הנאה מחברו מותר להשיא לו את בתו וכו'. פי' הרי מוסר לו שפחה דקס"ד דבבתו קטנה או נערה עסקינן:

אלא בשנכסי חתן וכו'. וקמ"ל שאע"פ שנכסיו אסורין עליו מותר להשיא לו בתו אע"פ שיתחייב לזונה אחר כן ונמצא מהנהו:

גדולה מזו אמרו. כלומר אם הוא יכול לזון את בתו בעודה ברשותו של אב שחייב במזונותיה כ"ש שיכול לזון אותה אחר שנשאה דהא אשתו היא ואם תאמר ומאי גדולה מזו והלא חתן זה פוטרו מפרנסת הבת שהיה צריך למיתב לה מידי כי היכי דליקפצו עלה אינשי ונסבי לה תירץ הריטב"א בשם הרשב"א ז"ל שאין חיוב פרנסת הבת לכופו בב"ד כמו במזונות אשתו ובניו הקטנים שכופין אותו בב"ד וכדאמרינן התם (כתובות דף סח:) האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו:

בבתו בוגרת דכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה וקמ"ל דאע"ג דאינה נשאת לו אלא בדבור האב שרי הואיל והיא בוגרת:

ומדעתה. לאו לאשמעינן השתא דין דנשואין דבעינן דעתה אתא דהא פשיטא אלא נקט הכי דבעינן שיהא השליחות מצדה ולא מצדו של חתן שאם עשאו החתן שליח לדבר עמה על עסקי נשואיו הא עביד ליה שליחותיה ואסור במודר הנאה ואע"ג דאיכא מצוה בנשואין אלו אסור כדאמרן בתרומה וכל שכן הכא שמהנהו להכין לו שפחה לשמשו:

[שם] א"ר יעקב בר אידי המדיר בנו וכו'. פי' המדיר בנו האב הדירו (אלא) שלא יהנה אביו ממנו כדי שלא יתבטל בנו מתלמוד תורה:

מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים משל אב ולהדליק לו נרו. דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא בהו בטול תלמוד תורה לא אדריה והכי מוכח האי פירושא בתוספתא דבכורות דתניא התם מעשה באחד שהרצה את בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו יוסי ברבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר:

ירושלמי במסכת בכורים [בסוף] תני המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר רבי יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן אף לוקח לו חפצים מן השוק מה פליגין כאן באיש כאן באשה אם היה אדם מסוים עשו אותו כאשה. כלומר דאשה ואדם מסוים אין דרכן ליקח חפצים מן השוק ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שאינו מסוים כיון שדרכו לילך בשוק אפילו בהכי אדריה:

כוס של שלום. כוס של אבל. הוא כוס של יין שתקנו (כתובות דף ח:) לנחמו כדכתיב ויין למרי נפש. כוס של מרחץ. הוא של מים חמין ואפשר לומר דכיון דלא אתי אלא באקראי והנאה מועטת אפשר דלא אדריה אדעתא דהכי ולפיכך שרי אלא שהרבה מן המפרשים ז"ל הסכימו לפי' הרא"ה ז"ל שפירש שלא התירו אלא המעשה של שמוש שהוא טורח מועט אבל כוס יין עצמו משל מודר הוא אלא שהתירו לשמשו ולהשקותו דבהנאה מועטת כזו ושהיא דרך מקרה לא אסיק אדעתיה ושרי וכן מצאו בחבור הרמב"ם ז"ל:

פיסקא לא יזון את בהמתו וכו'. תנא יהושע איש עוזא אומר זן את עבדיו ואת שפחותיו הכנענים וכו'. פירוש הכנענים וכל שכן העברים:

למנחרותא. לצורך עבדות הם ולא לפטום הלכך אותן מזונות יתרים לא מהני להו לענין עבודתם ולא מידי:

לפטימא. הילכך מהני ליה ברבוי הבשר בין לאכילה בין למכירה:

[שם] מתני' המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו עומד וכו'. פי' עומד כלומר שיעמוד על רגליו בשעת בקיר:

ולא יושב. טעמא מפרש בגמ':

רפואת נפשות רפואת גופו. ואפילו בשאפשר לו על ידי אחרים:

רפוי ממון בהמתו. הואיל ואפשר ע"י אחרים מיהו אם א"א ע"י אחרים מותר לרפא מידי דהוה אהשבת אבדה כדפריש בגמ':

אמבטי. כמין כלי גדול שרוחצין בתוכו ואם היא גדולה אם שניהם רוחצין בה אין המים עולין לזה בשביל חברו ולפיכך מותר. אבל באמבטי קטנה מתוך שיושבין זה אצל זה מביאין המים איש לחברו ומעלה אותן עליו ונמצא מהנהו:

ר' יהודה אומר בימות החמה. מילתא דת"ק מפרש. אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו:

ומסב על המטה. אפילו בימות הגשמים ולא גזרינן אטו שכיבה:

ואוכל עמו. ולא גזרינן שמא יתן לו:

תמחוי. קערה אחת שאוכלים בה שני בני אדם יחד ואם האחד ממעט באכילה מרבה ומהני לחברו:

תמחוי החוזר. ממלאין קערה גדולה מאד שיש בה לאכול ולשבוע ולהותיר ומשימין אותה לפני האורחים ולוקחין ממנה ואח"כ חוזרין אותה עם המותר לפני הבעל הבית ובכי הא לא מתהני האחד מחברו:

מן האבוס. הפועלים מתוך שהם עמלנין אוכלין הרבה ואובסין אותן כבהמות שנותנין לפניהם קערה גדולה ומשום הכי נקרא אבוס ואם הא' אוכל מעט מהני לחברו:

באומן. שורות הכרם נקראות אומניות ולא יעשה עמו דכשהוא חופר לפניו הקרקע מהני לחברו דקא מרפי ליה לארעא ואפילו הא' עושה ברחוק מחברו גזר רבי מאיר וחכמים לא גזרו רחוק אטו קרוב:

[דף ל"ט.] גמ' במאי עסקינן אי בנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב וכו'. פי' אפילו יושב דכיון שאין נכסי חולה אסורין על המבקר אמאי לא ישב עליו בכליו של חולה דאע"ג דחולה מתהני מבקור המבקר לא איכפת לן דמבקר במצוה דנפשיה קא עסיק והנאה ממילא קא אתיא:

אפילו עומד וכו'. שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא שהרי הנדרים [דף טז.] חלין על דבר מצוה שאם אסר עליו לולב אסור ליטול לולב של מצוה:

שנוטלין שכר. לא משום הנאת מצות הבקור נגעו בה אלא במקום שנוטלין שכר מן החולה בשהוא מבקרו מיושב איירי וזה המבקר לא רצה ליטול ממנו שכר דודאי אסור שהרי מהנה את החולה באותו שכר שמניח לו:

מאי פסקא. וכי לא אפשר שיש מקום שיתנו שכר על העמידה ואמאי פסק והתיר העמידה:

הא קמ"ל. דבמקום שנוטלין שכר על הבקור אין רשאי ליטול שכר על העמידה דמצוה גרידא היא ואסור לאדם ליטול שכר על עשיית מצוה. אבל בבקור דישיבה מותר לקבל שכר מפני שאינו חייב במצות בקור אלא לבקרו ולצאת אבל לישב שם אצלו לא וכשאינו נוטל שכר נמצא מהנהו:

ואי בעית אימא. דאפילו במקום שאין נוטלין שכר בישיבה דמותר בישיבה קתני מתני' דאסור משום גזרה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה"ג בכולהו דוכתי לית בהו למעבד הכי בלא אגרא וכבר מצינו לקמן [דף מב:] דגזר ר"ש בן אליקים בכי הא שמא ישהה וליכא למגזר בעמידה שמא ישהה יותר מדאי כי התם שאין דרך לשהות בעמידה בענין בקור יותר משעור ומיהו לקמן בהא דר"ש בן אליקים בשדה היא כדלקמן ואיכא למיחש:

מאי שנא הוא ומאי שנא בנו. אי שניהם מודרין תרוייהו שוין ומותר לבקרם מעומד ואי אין בנו מודר ממנו א"כ אדרבה בבנו שרי טפי. ברייתא מתוקמי בשנכסי חולה אסורין על המבקר ואפילו הכי חלה הוא נכנס לבקרו דמסתמא מחיותי' לא אדריה ואפי' מישיבה לא אדריה ולפיכך שרי אפילו בישיבה דישיבה נמי דמבקר חיותיה היא ומסתמא לא אדריה להכי אבל חלה בנו שואלו וכו' שאינו מותר ליכנס לביתו דאפשר דאפילו מן חיותיה דבריה אדריה ומן הסתם אין לנו להתירו ולפיכך מדתנינו שמבקרו עומד אבל לא יושב הוצרך שמואל לאוקמי מתני בגוונא אחריתי דהיינו בשנכסי מבקר אסורין דאי בנכסי חולה אסורין אפילו יושב מותר דחיותיה הוא ולהכי לא אדריה וכדאמרן. ומיהו היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל וכן הא דאמרינן דכשאדריה חולה מן חיותיה הוא דלא אדריה ומותר לבקרו אפילו בישיבה מיהו למצוה אחרת דלאו חיותיה אסור ליכנס לביתו של מדיר אפילו לתפלה או לבית המשתה וברית מילה ושאר מצות דנדרים חלין [דף טז.] על דבר מצוה. וכבר אמרנו לעיל דהנאה דמתירינן כי הכא משום דבמצוה דנפשי' קא עסיק היינו הנאה דממילא אבל הנאה דבידים כגון לתת לו כשאין לו מה יאכל אסור אם לא על יד אמצעי וכדתנן לקמן [דף מח.] ע"י חנוני או נותן על גבי הסלע: