נימוקי יוסף על נדרים יא:

[דף לה ע"א] איתיביה אמר לו השאילני פרתך א"ל קונם פרה וכו'. פירוש איתיביה לרבא דאמר דאי יהביה במתנה אסור מהא (א) דמיא אמר לו השאילני פרתך שהיתה מונחת לפניהם וסבור שהיא פנויה:

קונם פרה שאני קנוי. קונם עליך פרתי זו אם אני קניתי אלא פרה זו כלומר שאינה פנויה כדאמרת והלה אסר לו כל נכסיו אסם אינו כדבריו ג"כ וכן הענין בקרדום:

בחייו אסור. אם נמצא שהיתה לו פרה אחרת או קרדום אחר:

מת או שנתנו לו במתנה. קס"ד שהמדיר הוא שנתנו למודר ומשום דקאמר (ב) שאיני קנוי שהוא דומיא דככרי וכי מת או נתן לו מותר דלאו פרתו ולאו קרדומו הוא וקשיא לרבא דאסר:

שנתנו לו ע"י אחר. שנתנו מדיר לאינש דעלמא ואח"כ נתנו זה למודר דהשתא לאו ככרו דמדיר הוא כי שקיל ליה מודר וע"י אחר ליכא מאן דפליג:

דיקא נמי. דקתני שניתנו לו כלומר שכך היתה קבלה בידם לקרות ניתנו בחיר"ק אע"פ שאין בכתיבה שום הפרש והלכתא כדפשיט רבא וכדדייק רב אשי לאוקמי מילתיה דרבא דכל היכא דיהיב ליה מדיר למודר אסור וכתבו המפרשים ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דה"ה אם לקחו מודר ממנו דאסור דמתנה ולקיחה חד טעמא הוא ובגמ' [דף לה.] בעי אם יש מעילה בקונמות כמו שהוא בהקדש והאוסר עליו דבר בקונם ואח"כ שגג ונהנה ממנו אם מיחייב אשם מעילה כנהנה מן הקדשים כיון דעשאו כקרבן ואסיקנא דיש מעילה דהכי פשיט ליה רב נחמן לרבא ממתני' ובפרק שבועות שתים בתרא [דף כב:] מוקי לה בלישנא דרבנן למימר דהכי הלכתא וקי"ל נמי דקונם כללי יש לו פדיון כהקדש אבל פרטי שלא אסרו אכולי עלמא אין לו כח לתפוס פדיון וכתב הרנב"ר ז"ל ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי משתרי ליה ההוא קונס לבתר דמעיל ביה כהקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה:

ירושלמי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ולא איפשיטא:

[שם ע"ב] פיסקא ותורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו וכו'. פירוש ותורם המדיר מעשרותיו של מודר ומפרש בגמרא באומר כל הרוצה יתרום שלא יחד לזה להיות שלוחו ובהאי גוונא מהני לגבי תרומה דבגלוי הדעת בלחוד דניחא ליה סגי ולא חשיב מהנה כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא ומיהא דוקא באומר כל הרוצה לתרוסם יבא ויתרום וכדאמרן אבל אם אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוא ואסור במודר הנאה דהא אמרינן פרק המדיר [דף ע:] דבאומר כל השומע קולי יזון שליחותיה קא עביד ומפקינן לה מדתנן בפרק התקבל [דף סו.] דגבי גט מהני אי אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ואם אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפילו לגבי תרומה לא מהני כלל דבפרק המדיר [שם] מוכח דהאומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחר וזן דאינו חייב לשלם דלא שוייה שליח כלל אבל האי לישנא דאמרן כל הרוצה יתרום הוא לישנא דמהני לתרומה דבעינן דעת דאתם דכתיב גבי תרומה דרשינן אתם לדעתכם והיינו לדעתכם וכשמפריש מפירותיו של חבירו הויא תרומה ואין ספק שטובת הנאה ליתנה לכהן שירצה של מודר שהוא בעל הפירות אבל התורם משלו על (ג) שאין לו טובת הנאה שלו של תורם כיון שפירות התרומה שלו ולא אמרינן אי לאו כריא דההוא לא הוו פירי דהדין תרומה הילכך אם יתן לו ישראל דבר מועט כדי שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן אותה טובת הנאה שלו אבל כהן אסור למיתב ליה מידי לישראל כדי שיתן לו תרומותיו דאפילו כהן המסייע בבית הגרנות (בכורות דף כו:) קרינן ליה שחתם ברית הלוי והכי אסיקנא בגמרא:

ומקריב. אם המדיר כהן:

קיני. לפי שכל אלו מביאין שתי תורים קראן קן וקי"ל דכהני שלוחי דשמיא נינהו:

מי איכא מידי. פ"ק (ד) אמר רב הונא בריה דרב יהושע מסתברא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ואינהו מצי עבדי. הלכך לאו שליחותיה קא עביד:

ומלמדו מדרש. דרשות של פסוקים:

והלכות. הלכות למשה מסיני והמשניות נקראות הלכות:

והגדות. דברי סופרים שיש להם סמך מן המקראות מפני שאינן נוטלין שכר בלמודן מותר ואף על גב דמהנה ליה בלימוד משום דאיהו במצוה דידיה קא עביד והיינו טעמא דמחזיר אבדתו ומבקרו כשהוא חולה אע"ג דמהנהו:

ולא ילמדנו מקרא. כ"ד ספרים ומפרש טעמא בגמרא מפני שמותר ליטול ממנה שכר:

אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן וכו' ואע"פ שהוא חייב במזונותיהן. דמאי הנאה קא מטי לגופא דמודר:

ולא יזון את בהמתו וכו'. מפני שמוסיף בבשרה ויהיה הנאה למודר בכך אם ירצה לאכלה או למכרה:

[שם] גמ' איבעיא להו הלין כהני שלוחי דידן הן וכו'. פירוש הני כהני שלוחי וכו' כתב הריטב"א ז"ל דהכי פירושא ודאי פשיטא לן דשלוחי דרחמנא וכדאיתא פרק קמא דקדושין [דף כג:] אלא דקמיבעיא לן אי הוו שלוחי דידן נמי ונפקא מינה למודר הנאה דאי שלוחי דידן נמי נינהו הא ודאי אסור והתם בקדושין הכי קאמר מסתברא דלא הוו שלוחי דידן לגמרי דאי סלקא דעתך וכו' (במתני'):

הא מהני ליה דקא עביד שליחותיה ואפילו למעבד מילתא דלא עביד למשקל עליה שכר אסור דכל היכא דעביד שליחותיה מהנה ליה. שלוחי דשמיא שרי דלא מהנה ליה כיון דמצוה דידיה דרמיא רחמנא עליה קא עביד:

שפגלו. שחשבו באחת מד' עבודות לאכול כזית מהקרבן חוץ לזמנו חייבין לשלם דמי הקרבן לבעלים:

שוגגין פטורין מלשלם. ותני עלה אלא שפגולן פגול וחייב האוכלו אפילו בזמנו כרת:

אי אמרת בשלמא וכו'. להכי הוי פגול שהקרבן הוא בידם כאילו היה שלהם:

אמאי פגולן פגול. כתב הריטב"א ז"ל וז"ל דאע"ג דאדם אוסר דבר שאינו שלו כל היכא דעביד מעשה ולא מצי למימר לתקוני שדרתיך והכא נמי הא איכא מעשה דד' עבודות שפיגל בהם התם הוא במידי דלא בעי שליחותיה אבל הכא אי איתא דבעי שליחות הא ודאי אין במעשיו כלום ולא חשיבא עבודתו עבודה ליאסר בפגול והרי הוא כנוחר או זורק ומקבל דם בעלמא וזה ברור וכן פי' רבינו נר"ו עכ"ל:

וכתב הרנב"ר ז"ל דמשוגג הוא דקא קשיא ליה דבשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פגולן פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחות אלא אדעתא דנפשיה קא עביד וקי"ל בפ"ב דחולין [דף מ.] דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה:

לא יחשב. כלומר מהא לא שמעת דלעולם אימא לך דשלוחי דידן נמי נינהו ואי אמרת אמאי פגולן פגול משום דמחשבת פגול תלייה רחמנא במקריב דכתיב המקריב אותו לא יחשב ודרשינן בפ"ב דזבחים [דף כט.] קרי ביה לא יחשב מכל מקום כלומר בין ברשות בעלים בין שלא ברשות בעלים:

[דף לו ע"ב] פיסקא מלמדו מדרש הלכות וכו'. מקרא מאי טעמא לא משום דקא מהנה ליה מדרש נמי וכו'. פי' משום דקא מהנה ליה הנאה נכרת יותר מתירם ומחזיר אבדה:

מדרש נמי קא מהנה ליה כו'. על המקרא שרי. משום הכי פסיק ותני מלמדו מדרש וכולהו אינך משום דאסור למשקל אגרא ובמאי מהני ליה בלימוד. מלמד במצוה דנפשיה קא עסיק אבל מקרא שמותר למשקל מיניה אגרא קא מהני ליה כשמלמדו בחנם ומחיל ליה השכר ודמי לצדקה דאע"ג שהיא מצוה דנפשיה אסור ליה למדיר ליתן לו צדקה למודר וטעמא דמילתא דכל היכא דיהיב ליה ממון או מחיל ליה מהני ליה גם בזמן שהוא לאחר עשיית המצוה משא"כ בהנאת הלמוד ובחזרת אבדה ובקור חולים דעיקר ההנאה הוא בשעת המצוה בלבד. ומיהו מידי דלאו מצוה אע"ג דלא עביד מדיר אלא לנפשיה ולא מתהני מודר אלא בשעה שנהנה המדיר לנפשיה ואיכא למימר דלנפשיה הוא דקא מכוין אפילו הכי כיון דלא מידי דמצוה הוא אסור והיינו דתנן לקמן [דף מא:] לא יישן עמו במטה בימות הגשמים ואינו רוחץ עמו באמבטי קטנה כדלקמן [שם] והכי קי"ל דעל המדרש לא שרי למשקל אגרא והיינו דוקא שכר למוד. אבל שכר בטלה שרי למשקל פרנסתן אפילו דרך כבוד כדחזינן מלמדי (כתובות דף קו.) הלכות שחיטה וקמיצה שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה והכי איתא בירושלמי [פירקין הלכה ג] דגרסינן התם יכול אף מקרא ותרגום כן תלמוד לומר חוקים ומשפטים אתם מלמדין בחנם ואין אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום וכן חיימי מתניא נסבין אגריהון אמר רבי יודן בר ישמעאל שכר בטלן הן נוטלין:

מה אני בחנם כדכתיב כאשר צוני ללמד בחנם:

שכר שמור. דמסתמא לומדי מקרא דהיינו כ"ד ספרים קטנים הם וצריכין שמור ונהי דשכר למוד אסור שכר שמור מותר:

שכר פסוק טעמים. שמלמדין להם הטעמים דלאו מדאורייתא נינהו הלכך לא הוו בכלל חקים ומשפטים:

ואיכא בין רב לר' יוחנן ללמד מקרא לגדול דלא בעי שמור דלר' יוחנן דטעמא לאו משום שמור אלא משום פסוק טעמים שרי ליטול שכר מן הגדול מן המקרא והלכתא כוותיה דקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות נדרים נמצא לפי זה שאם גדול זה מודר הנאה אסור למדיר ללמדו מקרא בחנם משום דקא מהני ליה במחילת השכר:

בתחלה בשבת. מה שלא קראו לעולם:

אלא שונין. חוזרין מה שקראו ראשונה זהו בראשון לומר אפילו היא חזרה ראשונה:

בשלמא וכו'. לפי דטעמא הוא משום פסוק טעמים אין קורין בתחלה בשבת דס"ד השתא דטעמא דאין קורין משום שכר שבת שהוא אסור ועיקר השכר הוא על קריאה ראשונה שטרחה מרובה ואחזרה לא שקלי אגרא ולפום הכי איכא לפלוגי בין פעם ראשונה לפעם שניה אבל לענין שמור מה לי פעם ראשונה מה לי פעם שניה כך איכא שמור בשניה כמו בראשונה ואמאי מותר טפי:

וליטעמיך וכו'. מי אסור שכר השבת:

הבלעה היא. שמבליע שכר יום השבת בכלל שאר הימים ושריא:

[דף לה.] פיסקא וזן את אשתו ואת בניו וכו'. פי' הך מתני' אתיא אליבא דכולי עלמא דאפילו מאן דפליג בפורע חובו של חברו בהא מודה אע"ג שהיה הוא חייב להעלות להם מזונותן ועכשיו מתהני שא"צ להעלותן וטעמא דהתם מיירי שנותן בפירוש מחמת פרעון החוב של חברו אבל הכא מיירי שנותן המתנה להם מחמת עצמם ולא מחמת חוב המזונות שיש להם על הבעל ואע"ג שנמשך לבעל הנאה אינו אלא כגורם ושרי ור"א שהיה מתיר להאכיל בהמה טמאה מפני שנפשה וגופה לשמים ויש בה צורך מצוה לפרנסה משום צער בעלי חיים ולא מתהני מינה כיון דלא קיימא לאכילה קשה וכי לא מתהני ליה והלא אילו לא זנה היתה מתה או נכחשת ונראה שלא נחלקו אלא במזונות יתרים וה"ק מתני' זן את אשתו ואת בניו ואפילו מזונות גמורים ולא יזון בהמתו סתם ואפילו מזונות יתרים מטעמא דמפטמא כדמשמע בגמרא ור"א פליג בטמאה ובמזונות יתרים דסבר דכשמפנקה לא עבדא שפיר: