נימוקי יוסף על נדרים י:

תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא א' וישב ל' יום מותר בו (מאי) מיושבי עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום אסור בו ע"כ ואיתא להא בפ"ק דב"ב ושם מוכיח שאם ישב שם י"ב חדש או שקנה שם בית דירה הרי הוא מבני העיר לענין זה והנודר מאנשי העיר או מקהל פלוני דינו כנודר מבני העיר כדמוכח התם בהדיא:

נהנים לי. משלי:

לוקח בפחות וכו'. כדי שלא יהנו ממנו:

אם שומעין לו בכך. אבל בלא"ה לית ליה תקנתא ואפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו דאע"ג דקי"ל [לקמן דף מז.] דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו ה"מ כשאוסר הפירות דבר שלא בא לעולם כפירות דקל או פירות שעתיד לקנות א"נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא באותן נכסים שהיו לו באותה שעה א"נ בחלופיהן אבל באוסר הנאתו על חברו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכן שוה בשוה הרי הוא מהנה אותן הלכך אסור. הרנב"ר ז"ל:

יהנה לאומות. כתב הרא"ה ז"ל דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לו לעמוד בנדרו וה"ל כי ההיא דאמרינן לעיל בפרק ואלו מותרין [דף טו.] שבועה שלא אישן ג' ימים היו מכין אותו ויישן לאלתר והכי נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שא"א לעמוד בו הוא קמ"ל דלא כיון דאיכא תקנתא באומות ע"כ וכתב הריטב"א ז"ל מיהו אם אמר שאני נהנה לבריות והם לי הרי האומות בכלל ונדר שא"א לקיימו הוא שאינו נדר אא"כ נתן קצבה בדבר בענין שיהא אפשר לעמוד בו:

[שם גמרא] אמר שמואל הלוקח כלי מן התגר לבקרו. פי' לבקרו לבדקו שאם אין בו מום יקחנו ונאנס בידו וכו' מוקמינן לה התם בפ' הספינה [דף פח.] בדקיצי דמיה הלכך סמכא דעתיה דלוקח דאם רצה ללקחה הרשות בידו וכיון שכן חייב באונסין דבמקח כל הנאה ללוקח הוא ולא למוכר והו"ל כשואל דמשום דכל הנאה שלו חייב באונסין ונהי דהכא לא חש לפרושי דהא דשמואל דוקא בדקיצי דמי סמיך ליה אסוגיין דפרק הספינה כי היכי דהתם נמי לא חש לאוקמא ודוקא בזבינא חריפא כדמוקמינן לה בסמוך משום דההיא סוגיא דהתם אסוגיא דהכא נמי סמכא אפילו שוה בשוה דהא אמרת דבמקח ליכא הנאת מוכר:

מתני' בזבינא מציעאה. כלומר דאיכא הנאת מוכר ולוקח ומש"ה כשאסר הנאת ישראל עליו לוקח ביותר ומוכר בפחות כי היכי דלא ליתהני וכשאסר הנאתו על ישראל לוקח בפחות ומוכר ביותר כי היכי דלא ליתהני אינהו דבזבינא מציעא כי מזבן ליה שוה בשוה תרוייהו איתנהו:

זבינא חריפא. מקח שיש לו קופצין והנאת לוקח הוא ואין למוכר שום הנאה במכירתו דהא כל אימת דבעי מזבן ליה הלכך דיינינן ליה כשואל דכל הנאה שלו אבל בזבינא מציעא אינו אלא שומר שכר ולפיכך היה פטור באונסין וחייב בגניבה ואבידה ובזבינא דרמי על אפיה כלומר שמוטל לפניו ואינו מוצא מי שיקח אותו כל הנאה של מוכר היא כשמוכר שוה בשוה הלכך לא הוי לוקח אלא כשומר חנם שפטור בכל חוץ מפשיעה וה"מ כשנמכר שוה בשוה כדאמרן אבל כי נמכר ביותר אפילו זבינא חריפא הנאת מוכר ולא לוקח וכי נמכר בפחות אפי' זבינא דרמי על אפיה הנאת לוקח ולא מוכר:

לשגר לבית חמיו. סבלונות לארוסתו:

לפי טובת הנאה. לפי מה שנהניתי במה שיחזיקו לי טובה כשהם רואין שאני מחזר לשגר להם כלים:

ונאנסו בהליכה חייב. דהואיל וקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה כל הנאה שלו והיינו סייעתא דשמואל:

בחזרה פטור. מן האונסין שהרי אינן לקוחין לו וחייב בגניבה ואבידה:

מפני שהוא כנושא שכר. הואיל ונהנה שנתפאר בהם בבית חמיו ובפרק האומנין [דף פא.] אסיקנא מהך ברייתא שכל שואל לאחר שכלו ימי שאלתו נעשה ש"ש:

ספסירא. סרסור דרכן של סרסורין היה ליקח בהמה בדמים קצובין והיו מתנין עם הבעלים שאם לא ימצאו לוקחין שיחזירוה להם כדמוכח עלה דהא בפרק האומנין:

חזרה דספסירא וכו' כהליכה. דמשגר לבית חמיו דמי דה"נ בחזרה אי משכח לזבוניה מזבן לה:

[שם ע"ב] מתני' קונם שאני נהנה לערלים וכו'. פי' לערלים משל ערלים:

מותר בערלי ישראל. דישראל אפילו הערלים שבהם כגון שמתו אחיו מחמת מילה אין נקראין ערלים:

ואסור בנמולי עובדי כוכבים. דאע"ג דנמולו נקראין ערלים (שלא נצטוו במצות מילה) כדמפרש ואזיל ואומר והיה הפלשתי כלומר דאי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפיה דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם משום הכי אמר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיח ואומר פן תעלוזנה וא"א לעם גדול שלא יהיו בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים:

הנה דם הברית וכו' על כל הדברים. רמז להם משה בשעת מתן תורה דם ברית מילה הוא שקול כנגד כל הדברים האלה שהם תרי"ג מצות ואע"ג דהאי דם לאו דם מילה הוא אלא קרבן מכל מקום כיון דבתורה כולה כתיב ברית ובמילה נמי כתיב נמצאת שקולה כנגד כל המצות:

סליק פירקא [דף לב ע"ב] מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו. פירוש (אין בין המודר) אין מודר הנאה סתם דמשמע כל הנאות חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל שהמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו ואפילו באתרא דליכא היזק ראיה דלא קפדי אינשי. והמודר מאכל מותר:

וכלים שאין וכו'. שמותר להשאילם למודר מאכל ולא למודר הנאה ודוקא בשאין משכירין כיוצא בהן כדאיתא בגמרא:

נפה וכברה. דכל הני הוו הנאה שמביאה לידי מאכל ואע"ג דגורם נינהו וכ"ש קדרה שמבשלין בה ושלחן וקערות שקרובין למאכל:

אבל משאילו וכו'. בגמ' מפרש למאי אצטריך:

מקום שמשכירין וכו' אסור. אפילו במודר מאכל דכיון שדרך האחרים להשכירן לכיוצא במלאכה זו שהשאילה לו הוה ליה הנאה המביאה לידי מאכל שבדמי השכירות שמחל לו יקח מאכל ואנן הנאה המביאה לידי מאכל תני כדאיתא בגמ' וה"ה שאסור לתת לו במתנה שום דבר דהנאה המביאה לידי מאכל הוא וכתב הריטב"א ז"ל וכ"ש אם דרכו להשכיר לכיוצא בזה שמשאיל אע"פ שהוא מקום שאין אחרים משכירין שהיא אסור ומיהו אם למלאכה זו אין משכירין כלל אפילו היו משכירין למלאכה אחרת מותר דהא לא מהני ליה:

[שם] גמרא מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה ר' אליעזר היא וכו'. פירוש מאן תנא דריסת הרגל אסורה במודר הנאה סתם ואע"ג דלא קפדי בה אינשי:

אפילו ויתור. דבר שדרכו של אדם לוותר אצל חברו ואין המודר מחשב לההנות חבירו בכך אסור במודר הנאה סתם דמ"מ הרי נהנה ומשום הכי אסור בדריסת הרגל אע"ג דלא קפדי אינשי בין בחצר בין בבקעה וכתבו המפרשים האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דהלכתא כר' אליעזר כיון דסתם לן תנא כותיה ועוד דסוגיין דהשותפין דמכילתין כרבי אליעזר אתיא וכן כתב הרנב"ר בשם הרב ז"ל וכתב עוד אבל ר"ח ז"ל כתב בפרק חזקת הבתים גבי אלו דברים שאין להם חזקה [דף נז:] דלית הלכתא כרבי אליעזר וכן דעת רבינו תם ע"כ והא דמשמע הכא דבדריסת הרגל שרי לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר משום דלא קפדי בה אינשי ואילו בפרק חזקת הבתים אמרינן [שם] הכא בחצר של שותפין עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אלמא דוקא שותפין הוא דלא קפדי ז"ל הא אינשי דעלמא קפדי וכיון שכן ליתסר אפילו לרבנן ותירצו בשם הרמב"ן ז"ל דהתם מיירי להתעכב ולישב בחצר דומיא דהעמדת בהמה דתנן התם אבל הכא בדריסת הרגל בעלמא עסקינן דהיינו לעבור דרך חצרו ולא להתעכב שם ובכה"ג אפילו אינשי דעלמא דלאו שותפין לא קפדי ומשום הכי שרי לרבנן:

[דף לג] פיסקא לא ישאילנו נפה וכו' והא מן מאכל נדר אמר ריש לקיש וכו'. פירוש והא מן מאכל נדר ונפה וכברה לאו מאכל נינהו:

אימא שלא ילעוס. דהנאת מאכל לא משמע אלא שלא יהנה מגוף המאכל עצמו ואכתי אמאי איתסר בנפה וכברה:

הנאה המביאה וכו'. נמצינו למדין דכל שלא נדר אלא ממאכל אסור באכילה בלבד ומותר בשאר הנאות כגון ללעוס חטין על גבי מכתו. ואם אמר הנאת מאכלך עלי אסור אפילו ללעוס ומותר בכל כלים אע"פ שעושין בהן אוכל נפש ואם אמר הנאה המביאה לידי מאכל אסור אפילו בכלים שעושין בהן אוכל נפש אבל הנאה שלא יהא בה צורך אוכל מותרת כדריסת הרגל ואפילו קפנדריא אבל הרנב"ר ז"ל כתב דנראה לו דהנאה המביאה לידי מאכל הוא הואיל שמביא אליו המאכל:

צנא. סל:

אבל להשאיל לו סוס להקריב עצמו למאכל וטבעת שהיו נוהגין כן ואלמלא הטבעת לא היה אוכל שם וכן מפסק ומיזל דרך חצרו לבית המשתה כדי שיהיה שם (א) מהנה מהו. מי אמרינן לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא דשאני התם שעושה מעשה במאכל עצמו בהקרבת המאכל אליו ובעיא דרב פפא לא איפשיטא הילכך נקטינן בה לחומרא ואסור קירוב גופו אל המאכל כקירוב המאכל אליו: