נימוקי יוסף על נדרים יא.

[שם] מתני' המודר הנאה מחברו שוקל לו את שקלו וכו'. פי' שוקל המדיר לו למודר את שקלו כלומר אותו מחצית השקל שחייב לתת כל איש מישראל כל שנה ושנה באחד באדר לתרומת הלשכה הוא יכול לתת אותו בשבילו דמוקמינן לה בגמ' כגון שזה המודר שלח שקלו ואבד דהשתא אע"ג דהאי שקל ליה מדידיה לית ליה למודר הנאה מיניה שאף אם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שהרי יש לו חלק בתרומת הלשכה וכדתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות:

ופורע לו חובו. מפרש בגמ':

ומחזיר לו את אבדתו. של מודר משום דכי מתהני מממון דנפשי' הוא דמתהני ואי משו' דטרח נפשיה (דחבריה) בחזרתו מצוה דנפשיה עבד ולא מהני אלא לעצמו אבל במידי דלאו מצוה אסור הוא לעשות לו שום שליחות:

(א) משום שנוטלין עליה שכר. דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דכי כה"ג מחייב בעל אבדה ליתן לו שכר משום דאבדה שלו קודמת:

תפול הנאה להקדש. אם אין מחזיר רוצה לקבל השכר יתננו מודר להקדש שאילו היה מוחל לו מדיר נמצא מהנהו וכולה מתני' מפרשינן לקמן:

[שם] גמרא שוקל לו וכו' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי וכו'. פי' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כיון דשרינן במודר הנאה לפרוע לו חובו ולא חשבינן ליה מהני מכלל דפורע חובו של חברו שמסלק בעל חובו מעליו דמי כמבריח ארי (כמבריח) מנכסי חברו שחברו פטור לפרוע לו שכר טרחו או מה שהוציא בו שאילו היה חייב לפרוע לו הא ודאי חשיב מהני גמור וכאילו נותן לו מתנה גמורה וא"כ מאן תנא חנן היא ומשמע דחנן אפילו בחוב גמור קאמר שדוחקו לפרוע דהא שוקל את שקלו מאן מצי מחיל גביה ואפילו הכי שוקל ומעתה מ"ד בירושלמי לטעמא דחנן משום דיכול למימר מפייסא הוינא ליה ומחיל לי אפילו משכוני שבידו לישנא בעלמא נקט אלא טעמא דמילתא דכיון שלא נתן לו כלום אלא שגרם לו להיות פטור משעבודו ומעצמו עשאה אין עליו חיוב של כלום וכדאמרינן הכא בגמרא דהאי אברוחי ארי בעלמא הוא כי הרואה ארי שהיה מוכן לבא לעדרו של חברו ואפי' הוא רעב מאד והבריחו פטור חברו ממנו ואינו דומה לאבדה שנוטלין עליה שכר דהתם כבר יצאת האבדה חוץ מרשותו של זה והוא מחזירה לו משא"כ בזו דאפילו לפ"מ דאמרינן בע"ח קונה משכון ברשותיה דלוה קאים ודידיה חשיב כל היכא דאיתיה אבל מחזיר אבדה דומה למבריח ארי שהיה כבר אוכל בהמת חברו שהוא חייב לשלם לו שכרו וזה ברור. הריטב"א ז"ל:

ופרנס את אשתו. כל המפרשים הראשונים ורוב האחרונים סברי במפרנס סתם שעמד מאליו לפרנסה ובכה"ג פטור דנימא מתנה הוא דיהיב ליה או כפורע חובו של חבירו אבל לותה בפירוש ואכלה חייב לשלם כלומר שבעל חוב גובה ממנה והיא גובה מבעלה כדפרש"י ז"ל פרק שני דייני גזירות [דף קז:] אבל הרשב"א ז"ל כתב דכל מפרנס סתם היינו הלואה והא דפטר חנן מיירי שאמר בפירוש שהוא מפרנסה במקום בעלה דומיא דפורע חובו של חברו דאמרינן הכא דודאי צריך לומר דבשביל חברו עושה כדי שלא יחשוב זה כי הוא נותן לו מתנה ויתבע חובו מחברו אבל כל הנותן מזונות וכיוצא בו לחברו סתם ע"מ להשתלם הוא ומביא ראיה לדבריו מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות (ב"מ דף קא.) דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו לומר במתנה נתת לי וכן מיתומים שסמכו אצל בעל הבית והוציא עליהם סתם שגובה מהם כשיגדילו וכן מדגרסינן בירוש' בפ' איזהו נשך [הל"א] חד בר נש אושאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דינראי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמי רבא בר ביזנא ומריקו ליה מאי דהוה חמי למשרייה והכא ודאי כשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא כשהעמידו בפי' בשכר דא"כ לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי דהא פרע ליה שכירותו כמו שהתנה עמו וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר דא"כ הו"ל למימר נכה לי אגר ביתי אלמא המשרה חברו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכוין אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל ופליגי בהו הריטב"א והרנב"ר ז"ל. הריטב"א ז"ל אמר דשאני יורד לתוך שדה חברו שלא התנה משום דמימר אמר כי מתרצה במאי דעבידנא אתבע ליה טרחאי אבל זן ומפרנס אם איתא דעל דעת פרעון עבד הו"ל לאתנויי וההיא דיתומים תקנתא הוא דעבוד רבנן ליתומים לפי שאין לו עם מי להתנות ולב ב"ד מתנה בשבילם וההיא דירושלמי שניא היא שהוא חייב לו הלכך ודאי ע"מ להשתלם הוה שאין אדם מניח לפרוע חובו לתת לו מתנה ואפילו במקום היתרא וכ"ש במקום שהוא קרוב לאבק רבית. והרנב"ר ז"ל אמר דאפילו כך דראיות הללו מוכחי דמהנה את חברו סתם לאו לשם מתנה איכוין אפ"ה המפרנס אשת חברו סתם לחנן (ב) מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלאו בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחית ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהן אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה נמי לומר שתתחייב היא בהם כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבות דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית:

יפה אמר חנן. וכבר איפסיקא הלכתא כוויתה דחנן כמו שכתבתי שלהי כתובות [דף קט]:

[שם ע"ב] פיסקא ומחזיר לו אבדתו פליגי בה ר' אמי ור' אסי וכו'. פי' אלא בשנכסי בעל וכו' כה"ג הוא דשרי למחזיר שיחזירנה לבעל האבדה אבל בעל האבידה אינו אסור בנכסים של מחזיר ולפיכך אם מחזיר לו אבדתו אין לו לחוש לבעל האבדה אם יקבל אותה אין לך לחוש אלא על המחזיר שנכסי בעל אבדה אסורין עליו ותאמר שהוא נהנה מנכסיו לפי שבשעה שהוא עוסק במצות חזרת אבדה פטור לתת ריפתא לעניא או פרוטה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והא דרב יוסף בבבא מציעא פרק אלו מציאות אמר רב יוסף שומר אבדה כשומר שכר הוי. להא ליכא למיחש דפרוטה זו דרב יוסף לא שכיחא דלתרמי ליה עניא בההיא שעתא והוא לא מפטר מלמיתב צדקה לעני אלא בעודו מתעסק באבדה בלחוד וכדכתיבנא בבבא מציעא וא"ת הלא שוקל את שקלו מיירי בנאסר וכן פורע את חובו של מודר הנאה ממנו דפורע ואיך נאמר דמחזיר המודר אבדתו של מדיר די"ל מתני' לצדדין קתני שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו מדיר למודר ומחזיר לו את אבדתו מודר למדיר ומשום דבעי תנא למתני כולהו גווני דשרו בין מדיר ומודר תנא הכי:

אבל נכסי וכו'. לא מהדר ועדיף טפי מפורע לו את חובו דהא קא ממטי ליה בידיה ואי לאו דקא מהדר ליה אפשר דפסדא מיניה לגמרי:

מדעם דנפשיה בשלו נהנה באבדתו שהחזירו לו משלו הוא נהנה כי אע"פ שהיתה טועה בדרך ונפקא קצת מרשותו לא יצאה מחזקתו ומדין ממונו ואי משום מאי דטרח האי במאי דאהדרה לנפשיה עביד משום מצוה דיליה ושליחא ואגירא דרחמנא הוא והרי הוא כאילו פרעו אחד מן השוק כדי שיחזיר לזה שהוא מותר:

בשלמא למ"ד אף בשנכסי מחזיר וכו'. כלומר דמודר מחזיר למדיר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח וכן מדיר מחזיר למודר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. היינו דמתרץ סיפא דקתני מקום שנוטלין עליה שכר מפני שבעל מן הסלע תפול הנאה להקדש משום דאיכא לתרוצי מתני' להיכא דבעל אבדה אסור בנכסי מחזיר הלכך אי מחזיר יקר רוח ולא בעי (ג) מקיל השכר הרי שבעל אבדה שהוא מודר לא ישהנו לאותו שכר אצלו דהא הוה מתהני מיניה ולפיכך תפול הנאה להקדש אלא למ"ד בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר משום דקא מהני ליה כשמחזיר לו דבר דאפשר דהוה מפסיד ליה לגמרי וא"כ מתני' דמחזיר לו אבדתו בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר אבל אין נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה היכי מתרץ מתני' דקא תני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש אי מחזיר גברא יקרנא הוא למה לי דתפול הנאה להקדש יעכבנו בעל אבדה לעצמו שהרי לא נאסרו נכסי מחזיר עליו וליכא למימר דבעל אבדה גברא יקרנא ורצה ליתן שכר דלא שייך יוקרא לקבל אבדתו חנם ועוד כתב הרנב"ר ז"ל דמחזיר יכול לקבל ולא מתהני מבעל אבדה דאותו שכר דהיינו שבטל מלאכתו מן הסלע כבר היה מצוי בידו וכיון שכן אמאי תפול הנאה להקדש הא מצי בעל אבדה למיתביה למחזיר ואסיקנא בקשיא ופסקו כל המפרשים ז"ל כמו שפסק הרמב"ן ז"ל דהלכתא כהך לישנא שהוא לישנא בתרא דגמ' וכהאי לישנא קי"ל דבין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה בין בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר מהדר דהא מ"ד דבנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר איתותב והך דאמרינן דבכל גוונא מהדר איתמרא בתרתי לישני הלכך כוותיה נקטינן:

[דף לד ע"ב] בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו וכו'. פי' ככרי עליך האומר לחברו קונם ככרי עליך וה"ה אם אמר לו נכסי עליך ונתנו לו במתנה למודר עצמו מהו דבשלמא אם נתנו לאחר או מכרו פשיטא שהיה מותר לזה כדתנן לקמן [דף מו.] קונם ביתך שאיני נכנס וכו' כיון דלא אמר ככר זה עליך דאם אמר זה היה אסור אפילו מכרו כדלקמן אבל כשנתנה למודר עצמו קא מיבעיא ליה מהו ככרי אמר ליה כי איתיה ברשותיה אסור דככרי בעוד שהככר שלו משמע אבל לאחר שנתנה כיון דלא הויא שלו מותר בה או דלמא עליך וכו' וה"ק ליה זו שהיא עכשיו ככרי תהא אסורה עליך לעולם כל היכא דאתי ממדיר למודר ופשיטא ליה דאילו הדירו הנאה מהככר שהיה אסור כל היכא שיתננו לו דבשעת מתנה הרי הוא נהנה ממנו אבל הכא דאמר ככרי איכא למימר דשרי כי יהיב ליה משום דבשעה שנהנה מן הככר אינה של מדיר:

אמר ליה וכו' עליך לאפוקי מאי. כלומר ודאי אע"ג דיהביה ניהליה במתנה אסור דאי לא לאיזה ענין אסרה עליו ומאי נפקא ליה מאיסורו הרי בעוד שהככר שלו וברשותו אין צריך לאסרו עליו שהרי יכול למנעו ממנו:

דאי גנבה מגנב. בתמיה ליכא למימר דמשום הכי אסרו עליו משום דאי מגנבה מיניה תתסר עליה דליכא דמסיק אדעתיה הכי אלא ודאי להכי אסרה כדי שלא יפציר בו שיתננה לו וכיון שכן על כרחין אפילו לאחר מתנה אסרה עליו:

דאי אזמניה עליה. לעולם אימא לך דאי יהיב ליה במתנה שריא ליה הכי קאמר ליה עליך לאסרו עליך אם יזמיננו לאכול אצלו שחשש שלא יסרהב בו המודר שיאכל עמו ולפיכך קפץ ואסרה עליו דזה משמעות ככרי דאז ככרו הוא שהמזמין לחברו מפתו יאכל אבל כשהוא נותן לו במתנה לעשות בו כרצונו ההיא שעתא לאו ככרו הוא ושרי: