נימוקי יוסף על נדרים י.

דאי הדר ביה. קודם ל' יום וקמ"ל דאפילו הכי הוי עולה:

הניחא למ"ד אינה חוזרת. פלוגתא דר"נ ורב ששת היא בפרק האומר בקדושין [דף נט.]:

הכא שאני דאמירתו לגבוה. הילכך אפילו למ"ד התם חוזרת הכא לא מצי הדר ביה וא"ת ותהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד ל' יום דהא במשוך פרה זו ולא תקנה לך עד ל' יום (כתובות דף פב.) דאי עומדת בחצרו קנה היינו דוקא כשלא חזר בו בינתים אבל חזר בו מצי הדר ביה וי"ל דכי אמרינן השתא כמסירתו להדיוט כקנין ממש (בקנין ממש) דמעכשיו של הדיוט דלא מצי למהדר ביה הוא דאמרינן דאי לאו הכי מאי חדושא הא מעיקרא ידעינן הכי וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן סיוע לאשר דן רבינו הלוי ז"ל ששכיב מרע שהקדיש נכסיו אע"ג דאם עמד חוזר שלא הקדיש אלא לאחר מיתה מ"מ אם לא עמד אינו חוזר ולא אמרינן בהא (ב"ב דף קנא.) כל שאילו עמד [חוזר] חוזר במתנתו כדאמרינן להדיוט דשאני הכא דאמירה כמסירה וכדאמרינן הכא דלא מצי הדר ביה והרי הוא כמקדיש מעכשיו אם ימות אבל רבינו הרשב"א ז"ל חולק בזה כיון דסתם מתנת שכיב מרע בעלמא (א) אלא לאחר מיתה ומתקנת חכמים דאילו מדינא אין מתנה ולא הקדש חלה לאחר מיתה ומ"מ מודה הוא ז"ל בתולה זו מחיים דאמר סלע זו הקדש לאחר שלשים יום שאין יכול לחזור בו:

[דף ל] מתני' הנודר מיורדי הים וכו'. פירוש מותר ביושבי היבשה דהשתא לאו יורדי הים נינהו דלא נדר אלא מהרגילין לירד ליה:

אסור ביורדי הים. אפי' הם עכשיו ביה שסופן לעלות ליבשה כדמפרש בגמרא:

ולא כאלו ההולכים וכו'. מפרש בגמ' היכי קאי:

מעכו ליפו. שהוא דרך קצרה בים:

שדרכו לפרש. שהולכין דרך רחוקה בים:

גמ' רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא חד תני לה על רישא וכו'. פירוש דהלין יושבי יבשה נינהו דמשום ההוא פורתא דהיינו מעכו ליפו שהם קרובים זה לזה לא מקרו יורדי הים ואתיא האי לישנא לקולא:

אסיפא ולחומרא. דאפילו מי שדרכו לפרש לים למרחוק בכלל יושבי יבשה הוא וכן נמי אפילו ההולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פריש מידי ארישא וכ' הרנב"ר בשם הרשב"א ז"ל דמסתברא שאינו אסור בכל מי שירד פעם אחד מעכו ליפו אלא במי שרגיל לירד שם תדיר א"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו אפילו מעכו ליפו ובירושלמי איבעיא להו הנודר מיורדי הים לאחר שלשים יום (וקודם ל' יום) ונעשו יושבי יבשה אי בתר שעת אמירת נדר אזלינן והשתא יורדי הים נינהו או בתר חלות נדר אזלינן דהוו להו יושבי יבשה ויהיה מותר בהם ותלי לה בפלוגתא דר' ישמעאל ורבי עקיבא דפליגי בפרק בתרא דמכילתין [דף פט] באשה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא דרבי ישמעאל סבר דבתר חלות הנדר אזלינן ובעל מפר ור"ע סבר דבתר שעת אמירה אזלינן ואין הבעל מפר בקודמין וקי"ל כר"ע הלכך אסור באותם שהם עכשיו יורדי הים אע"פ שבשעת חלות הנדר נעשו יושבי יבשה דבתר השתא אזלינן ובירושלמי נמי איבעיא להו באלו שיורדין לים כדי לטייל אם הם בכלל יורדי הים או לא ולא איפשיטא ולחומרא וכתב הריטב"א ז"ל מסתברא דלא איבעיא להו אלא באותם שהם תדירין בכך לצוד דגים או לכיוצא בו:

[שם ע"ב] מתני' הנודר מרואי החמה וכו'. פי' אלא למי שהחמה כו' בגמרא מפרש מהיכא משמע הכי:

בקרחים. אע"פ שאין להם שער ובבעלי השיבות אע"פ שראשיהם לבנים:

אלא אנשים. גדולים וטעמא מפרש בגמ':

הילודים. שנולדו כבר בשעת נדרו ונולדים הם שנולדו אחר נדרו:

מן הנולדים ר"מ מתיר וכו'. בגמ' מפרש לה:

בשובתי. ממצווה ועושה קאמר:

אסור בכותים. דקסבר גרי אמת הם:

מאוכלי השום. הוא מעשר שתקנות שתיקן עזרא לאכול שום בלילי השבת שמרבה את הזרע משום עונה כדדרשינן אשר פריו יתן בעתו זה הממש מטתו מע"ש לע"ש וכיון דנפקא מקרא אסור בכותים דהא גרו אמת הם והם נוהגין בהכי:

מעולי ירושלים. לרגל:

ומותר בכותים. אע"פ שמצווין מ"מ אינם עושן והוא ממצווה ועושה קאמר:

גמ' מדלא קאמר מן הרואין וכו'. פי' מן הרואין היה מותר בסומין שאינן רואין אבל השתא דנקט מרואי החמה כוונתו אל כל מי שהחמה רואה אותו ולא בא אלא לאפוקי עוברים ודגים שהללו אין חמה רואה אותן ואפילו אם אמר כן אחר שניצודו מותר דעל מי שדרכה של חמה לראותו נתכוון וכתב הריטב"א ז"ל נראין דברים שזה היה לפי רגילות הלשון שהיו אומרין באותו זמן ובנדרים הלך אחר לשון ב"א באותו מקום ובאותו זמן הא לאו הכי לפי פשט הלשון הכל שוה וכלל זה בידינו דכל שאין בו לשון בני אדם מורגל באותו מקום הולכים אחר לשון תורה וכדין נדרים כן תקנות הצבור בכל מקום וכל שיש בו שתי משמעיות יכולי בני התקנה לפרש אותו אפילו להקל שעל דעתם הסכימו וקבלו עליהם בצבור אבל כשאין יודעין לאיזה דבר נתכוונו או שיש מחלוקת ביניהם הולכין בו להחמיר עכ"ל מדלא קתני מבעלי שער אלמא אפילו (ב) על כרחין בכלל וכיון דשחורי הראש לגבי קרחין לאו דוקא לבעלי שיבות נמי לאו דוקא ומשום הכי אמרינן דכי קאמר שחורי הראש לאותם שאדם מתאר אותם בשחורי הראש ולא במגולי הראש ונקראין שחורי הראש לפי שרובן של אנשים ראשן שחור אבל נשים כיון דלעולם מכסי במכוסי הראש אדם מתאר אותם וקטנים כיון דלעולם מגלי במגולי הראש אדם מתאר אותן לשון הרנב"ר ז"ל והריטב"א ז"ל כתב שזה ג"כ לפי הלשון שהיו רגילין לקרוא (ג) במי התנא אבל בשאר מקומות משמעות הלשון למעט קרחים ובעלי שיבות וגם במקום שנהגו בו כלשון המשנה אם פירש שלא נתכוון אלא למשמעות הלשון הרי הוא נאמן ואפילו להקל עכ"ל:

[שם] פיסקא ר"מ מתיר אף בילודים וכו'. אלא מן מאי אסר. פירוש אלא מן מאי אסור אי שרי בנולדים ובילודים:

למימרא וכו' אלא מעתה וכו'. מדמקשינן לר' מאיר מקרא דנולדים אינו לשון להבא ולא מקשינן מקרא דהילודים לאו לשעבר משמע כדכתיב (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד ש"מ דרב פפא קרי במתני' הילודים כמו שכתבתי במתני' אבל למסקנא דמתרץ דבקרא משמע הכי ומשמע הכי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון המקרא הילודים מצינן למיקרי בחיר"ק דמקרא משמע נמי לשעבר כדכתיב (יהושע ה׳:ה׳) כל העם הילודים במדבר אלא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי זה נהי דבהנודר מן הנולדים אסור בילודים ידעינן הדין דהכל אסור לרבנן דהלכתא כוותייהו ואין לו היתר אלא בדגים ועופות שהם מטילין ביצים ולא שייך למימר בהו לא לשון נולדים ולא לשון ילודים דהא לא מיתצרו במעי אמן מ"מ בנודר מן הילודים מותר בנולדים דמודו תרוייהו ר' מאיר ורבנן דלא ידעינן דינא דהיתרא מאן הוא אם ההיתר לעתידים להולד או לאותם שנולדו כבר. ותימה על כל המפרשים ז"ל שפירשו במתניתין הילודים לשעבר ונולדים בעתידין להולד ומאן פלג להו ושמא כיון דרב פפא היה מפרש כן בלשון הילודים גם אנו נפרש כן וכ"ש שיש הכרח בפירוש זה דסברא הוא שנודר מאותן שכבר נולדו ולא לדור שעתידין להוליד ולהניח אותן שכבר נולדו ואע"פ דר' מאיר בנולדים מפ' עתידין להוולד ולא אותן שכבר נולדו היינו משום דלשון בני אדם ידוע לו שהוא כן ולפי המסקנא לכלהו מצינן למימר כן בלשון הילודים דבלשון בני אדם משמע לשעבר כנ"ל ותימה היכי פליגי ר' מאיר ורבנן בנולדים בהכי דר' מאיר אומר דבלשון בני אדם לא הוי כלשון תורה דמשמע הכי ומשמע הכי אלא בלשון בני אדם עתידין להולד דוקא הוא ורבנן אומרים דלשון בני אדם בזה כלשון תורה בין עתידין להולד בין נולדו ומאי פלוגתא היא זו נחזי אנן היכי משתעי אינשי תירץ הריטב"א ז"ל דאיכא מיעוטא דמשתעי כלשון תורה וזה נדר סתם ושכח מאי הוה דעתיה ר"מ סבר הלך אחר לשון בני אדם ולא חיישינן בהא למעוטא ורבנן סברי אדרבה כיון דלשון תורה היא חיישינן בהא למעוטא:

ועדיין לא נולד. דהאי קרא בימי רחבעם כתיב:

[דף לא.] פיסקא משובתי שבת מאי שובתי שבת וכו'. פי' אפי' נכרים כלומר הו"ל למתני אסור במקיימי השבת כדי שיהו בכלל כל הנכרים השובתים:

מצווה ועושה. כלומר שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין:

בתרתין קדמייתא. דהיינו שביתת שבת ואכילת שום ישראל וכותים מצוויין ועושין:

מתני' קונם שאני נהנה לבני נח וכו'. פי' שאני נהנה כלומר קרבן יהא לי מה שאני נהנה מבני נח:

מותר בישראל. דאע"ג דישראל נמי בני נח נינהי מכיון דאיתקדש אברהם איקרו על שמיה ולא על שם נח ומסתברא דאפי' הגרים אינן בכלל זרע אברהם אבל ישנן בכלל בני אברהם דהא קי"ל כרבי יהודה דאמר שהגרים אומרים בתפלה אלהי אבותינו. ובתוספתא אמרו שנודר מן הכהנים מותר בלוים מן הלוים מותר בכהנים פירוש דאע"ג דבכמה מקומות (יבמות דף פו.) נקראו הכהנים לוים אין לשון בני אדם כן וכן אמרו שם מזה הטעם שהנודר מן הבנים מותר בבני בנים ואף על גב דבלשון תורה בני בנים הרי הם כבנים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומיהו יש בכלל זרע אפי' בני בנים עד סוף כל הדורות כזרע אברהם וזרע ישראל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

ומותר באומות העולם. דאפילו בני ישמעאל ועשו לא מיקרו זרע אברהם כדמפרש בגמרא כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק:

לוקח ביותר. כדי שלא יהנה מהם במה שהוא לוקח אם היה שוה בשוה:

ומוכר בפחות. כדי שלא יהנה מהם אם היה מוכר שוה בשוה. ובגמ' פריך רישא לסיפא דברישא משמע דשוה בשוה הוי הנאת לוקח ובסיפא משמע דהוי הנאת מוכר וכי אמרינן דביתר ופחות שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכי ה"ג לא מתהני מינייהו אבל אם אסר על עצמו נכסיהם אפילו לוקח שוה מנה במאתים אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם: