נימוקי יוסף על מועד קטן ז:

אי אבלות דמעיקרא. פירוש שחלה עליו קודם הרגל:

עשה דרבים. ושמחת בחגך שהיא מצוה לכל ישראל:

ודחי עשה דיחיד. לאו עשה גמור הוא אלא מאסמכתא מדאמר רחמנא ליחזקאל מתים אבל לא תעשה מכלל דכ"ע עבדי:

אבלות דהשתא. שמת לו מת בתוך המועד וכבר חלה עליו שמחת יו"ט כל שכן דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אבל נוהג דברים שבצינעה כיון שאינו נראה:

מנודה. אסיקנא דנוהג נדויו ברגל ואסור בשאילת שלום ובנעילת הסנדל וברחיצה וחייב בעטיפת הראש ולא תימא מי שמנודה מעיקרא הוא דנוהג נדוי ברגל אבל לכתחלה לא מנדין ליה ברגל אלא אפילו לכתחלה אי עביד מידי דחייב נדוי מנדין אותו דהא תנן אי דלא ציית דינא משמתינן ליה ומתני' דקאמר מנודה שהתירו לו כגון שפייס לבעל דיניה לא שהתירו לו מחמת הרגל:

והא דאמרינן הכא דדנין דיני נפשות מפרש בגמרא היכי קטלינן דלא ליתו לאמנועי משמחת יו"ט והתניא רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום שנאמר לא תאכלו על הדם ופריק דאתו בצפרא ומעייני ביה בדיניה ועיילי ואכלי ושתי כולי יומא והדר אתו סמוך לשקיעת החמה וגמרי ליה לדיניה וקטלי ליה ולא מצית אמרת דדיני נפשות דקאמר לאו למקטל במועד קאמר אלא לעיוני בדיניה דאם כן היו מענין את דינו אי לא גמרינן ליה עד לאחר יום טוב:

אבל אסור בתספורת וכו'. אל תפרעו אל תגדלו שער ומדאצטריך ליה למשרא לספר השער מכלל דלאחרינא אסור וא"ת מהכא משמע דאבלות דאורייתא ולעיל אמרי' שהוא מדרבנן י"ל ה"נ מצינו למימר דאסמכתא בעלמא היא דאילו פשטא דקרא אדרבה משמע דלבני אהרן הוא דקאמר אם תעשו תמותו הא לאחרים רשות א"נ מצינו לחלק בין איסור תספורת לאיסור מלאכה איסור מלאכה מדרבנן ואיסור תספורת כל ל' יום דאורייתא דגמרינן פרע פרע מנזיר וסתם נזירות ל' יום:

ומנודה שמת. סיפא דהך ברייתא הוא:

כגלו של עכן. דכתיב (יהושע ז׳:כ״ו) ויקימו עליו גל אבנים גדול אלא באבן אחת סגי לזכר בעלמא:

אבל חייב וכו'. פי' כלומר הא פשיטא לי:

בעטיפת הראש. מנהג שהיה להם בימי אבלם היו מתעטפין:

[והן מתעטפין]. ברייתא היא בפרק קמא (דף יד:) גבי שלשה עשר תעניות אחרונות שהיו גוזרים על הציבור שאם עברו ולא נענו נוהגין נידוי בעצמן ומעטפים ראשן שמע מינה דחייב המנודה בעטיפת הראש:

שאני מנודה. אביי דחי ליה ודילמא וכו' דאלו לא נענו מנודין לשמים נינהו וכתב הריא"ף ז"ל הלכך מנודה לבני אדם לא מחייב בעטיפת הראש:

פארך. היינו תפילין:

חבוש. צוה לו שלא יעשה אבלות:

מכלל וכו'. וכתב הריא"ף ז"ל ודוקא יום ראשון:

האנק דום. האנק צוחה הוא דום דממה:

ירושלמי האנק מכאן שמצווחין על המתים ואם תאמר מ"ש הא דגמרינן לה מיחזקאל ובשאר מילי אמרינן איפכא תירץ הראב"ד ז"ל דקרא הכי קאמר האנק דום אבל מתים לא תעשה משמע דהכי קאמר באניקה ובדממה אתה שוה לשאר אבלים אבל מכאן ואילך אבל מתים לא תעשה ור"מ הלוי ז"ל פירש האנק אתה ודממה שהוא אבל מתים לא תעשה שמע מינה דכולי עלמא מיחייבי למשתק ולפי פירוש זה גמרינן הא מיחזקאל כאינך כולהו:

מנודה מהו בשאילת שלום. ולא איפשיטא וכתבו ז"ל מדלא מיבעי במנודה אלא בשאלת שלום משמע שמותר לדבר עם המנודה וכתבו ז"ל גבי חיוב עטיפת הראש דאבל דהני מילי כל היום אבל כשבאים אחרים לנחמו מגלה ראשו מהעטיפה לכבוד הרבים עד שהולכין להם וראייתם מדתניא באבל רבתי אין עומדים עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיסתום הגולל נסתם הגולל באין ועומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים נסתם הגולל מכסה ראשו בא לעבור מגלה את ראשו לכבוד העם יצא חוץ לשורה מכסה את ראשו נכנס לביתו ובאו אחרים לנחמו הרי זה מגלה ראשו ופוטרם:

האנק דום. כדפירשנו לעיל אי נמי הכי משמעו מהאנק ומדום שהוא אבל מתים לא תעשה כל דבר שאסור לשאר אבלים וחייבים הם לעשותו אני מצוה לך שלא תעשה כגון שאלת שלום ודברי תורה:

שונה. לאחרים:

ושונים לו. אחרים:

ונשכר. למלאכת אחרים:

מוחרם. מי שנתנדה שלש פעמים ולא נתחרט על עקשותו מחרימים ליה ועומד באותו איסור עד דמפייס ליה לבעל דיניה:

שונה. לעצמו:

חנות קטנה. כדמפרש ואזיל זבוני מיא בפקתא דערבות ערבות שם מקום פקתא בקעא שאין שם מים וקא משמע לן שאין לו למכור אלא כדי מזונותיו בצמצום:

בתכבוסת. אפילו במים צוננים כל שבעה ובמים עם אפר או בנתר ובורית דהיינו גיהוץ בבגדי צמר כל שלשים יום אסור אבל בגדי פשתן אין בהם משום גיהוץ ובגדי צמר נמי דוקא גיהוץ אבל במים צוננים מותר:

בגדי אבל. שהם בגדים כעורים ומנוולים:

תפרומו. דהיינו קריעה מכלל שמשפטם היה לעשות:

בכפית המטה. שיהו רגלי המטה עליונים והוא שוכב ואוכל עליה כל שבעה חוץ מיום השבת שהוא חייב לזוקפה:

דמות דיוקני. דכתיב בצלם אלהים ברא אותו:

הפכתיה. מחיים למיתה:

וכתב הריא"ף ז"ל כל תיקו דהאי ענינא לקולא וכדאמרי' הלכה כדברי המקל באבל: