נימוקי יוסף על מועד קטן ז.

כד. מלשון וכדה על שכמה:

הזגג. אומן כלי זכוכית ומחליפין גימ"ל בכ"ף וי"מ שנקרא כן מפני שמלאכתו השמעת קול כמו הזוג שהענבל שבתוכו מכה ומשמיע קול:

לא צמר וכו'. שהרי אינו צורך יו"ט והך ברייתא בחוש"מ מיירי לפיכך לא שריא אלא לצורך יו"ט:

ואם אינו מאמינו. שמתיירא שיתבע ממנו שכרו פעם אחרת:

מניחו. מוציאו מבית האומן ומניחו וכו':

ואם חושש. כגון שהבית רעוע ומתיירא מן הגנבים:

מפנן לחצר אחרת. אע"פ שהיא רחוקה מאד:

מתני' מחפין את הקציעות. פירוש תאנים שמיבשים קציעות מיבשים אותן ועושין מהם עיגולי תאנים ואם מתירא מגשמים מותר לחפותן ולכסותן בקש או בתבן הרבה שהרי דבר האבד הוא:

אף מעבין. עושין אותן כמין כרי ומניח אלו על אלו כדי שיהיו העליונות מגינות על התחתונות:

בצנעא. שלא ימכור כדרך שמוכר בחול אלא פותח דלת אחד מחנותו ונועל אחד:

הציידין. ציידי עופות ודגים:

דשושות. שדשין וכותשין חטין לדייסא:

הגרוסות. שטוחנין פולין לגריסין:

הן החמירו. שלא לעשות כל עיקר:

גמ' חנות הפתוחה לסטיו. אצטבאות משלשה רוחות ויש כיסוי לפניו מלמעלה על האצטבאות וחנות פתוח בין האצטבאות ומקום צנוע הוא ונועל אחד לצניעות:

בפירי. שקונין הרבה פעמים לצורך חול צריך לקנותן בצנעה שלא יחשדוהו שלוקח לצורך חול:

בתבלין. שרוב בני אדם קונים אותם לאכלם לאלתר:

קרופיאיתא. מוכרי תבלין כגון כמון ופלפלין:

למיזל. בחולו של מועד:

סליקו להו מי שהופך

ואלו מגלחין. פירוש בחולו של מועד מפני שלא היו יכולין להסתפר קודם המועד:

מבית האסורים. מפרש בירושלמי אפילו אם יצא מהאסורים של ישראל מגלח דבעוד שהיה שם לא היה אפשר לו לגלח:

ומנודה. דקי"ל מנודה אסור בתספורת שהתירו לו במועד:

שנשאל. על נדרו שנדר שלא לגלח ובחול המועד מצא חכם והתירו או שנתחרט על נדרו:

והנזיר. שהשלים נזירותו בחוה"מ:

ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו. דכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי שלו בחוה"מ מותר בתספורת ולא גזרינן דילמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה:

גמ' מ"ט. אסורין הרי מגלח שמחה הוא ומשני כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין ובגמ' מוכח לה מאנשי משמר ומאנשי מעמד שאסורין לספר ולכבס כדי שלא יכנסו במשמרתם כשהן מנוולין. וגרסינן בעי ר' זירא אומן שאבדה לו אבדה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא כדהנך לא תיקו ופי' אומן ספר שהלכו רבים אצלו להסתפר ערב הרגל וראוהו שהיה מחזר על אבדתו ולפיכך לא היה לו פנאי לגלח את עצמו קודם הרגל מהו שיגלח עצמו בחולו של מועד מוכחא מילתא שמפני האונס היה שהרי הבאים אצלו שהיו רבים ידעו הדבר והלכך שרי כדהנך דמתני' שמפורסם לכל אונסיה וכיון דסליק בתיקו אזלינן לחומרא ואסור:

שיצא שלא ברשות. הראב"ד ז"ל פי' דלצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ קרי שלא ברשות וכיון דאסור לצאת ויצא לא נתיר לו לגלח ולכבס כשבא בחול המועד:

לשוט. שיצא לשוטט בארצות ולטייל בעלמא:

למזונות. לבקש מזונות:

ד"ה מותר לגלח. כשבא בחול המועד דאנוס הוא:

להרווחה. שהוא עשיר ויצא לסחורה להרבות על עשרו ורבנן מדמו להו למזונות ומותר לו לגלח כמי שבא ממדינת הים בחול המועד וכתב הריא"ף ז"ל וקי"ל כרבנן הלכך לעולם מותר לגלח אלא אם כן יצא לשוט בלבד וכתב הראב"ד ז"ל דלשוט נמי דאסור דוקא שיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ משום דיצא שלא ברשות אבל מארץ ישראל או מחוץ לארץ לחוצה לארץ אפילו יצא לשוט כיון דברשות יצא מותר לגלח לדברי הכל:

קטן מותר לגלחו. פירוש אם יש לו שער רב ומצער מותר לגלחו ולא אמרינן והלא יכנס ברגל כשהוא מנוול דלא בר מצוה הוא דלא גזרינן קטן אטו גדול:

שאין לך בית אסורין גדול מזה. כשעומד במעי אמו והיוצא מבית האסורים הא אמרינן במתניתין דמגלחין ובגמרא גרסינן עליה דשמואל דאמר לא שנא נולד במועד ול"ש נולד אחר המועד אמר רב פנחס אף אנן נמי תנינא כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן הא אסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן ואי אמרת קטן אסור נמצא אבלות נוהג בקטן ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ופירש מפני עגמת נפש כדי שיבכו הרואין וירבה כבוד המת אבל משום אבלות לא דאין עליו תורת אבלות ואף על פי דבגמרא דחי רב אשי הך ראיה דרב פנחס דכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלותן אבל לא קתני כל האסורים אסורים ומצינן למימר יש מהם אסורים ויש מהם מותרים מ"מ הכי הלכתא דבכל ענין מותר לגלח קטן במועד: