נימוקי יוסף על מועד קטן ח.

ורחיצה בכלל סיכה. כדאיתא במסכת יומא (דף עו.):

מנודה מהו ברחיצה. ובגמרא פשט לה רב יוסף מדתניא בפ"ק דתעניות (דף יב:)גבי ג' תעניות אחרונות דאסורים במלאכה וברחיצה ובנעילת הסנדל וקתני עלה כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ומסיים וכן אתה מוצא במנודה ובאבל וס"ל לרב יוסף דאכולהו קאי כלומר גם ארחיצה ודחי אביי לא אשארא כלומר אאיסור נעילת הסנדל ולא ארחיצה וכן מצינו ברייתא מפורשת דמנודה מותר במלאכה דקתני נשכר ונשכרים לו הלכך כתב הרי"ף דלא איפשוט. וכן נמי בבעיא דמנודה מהו בנעילת הסנדל פשיט לה רב יוסף בגמרא מדתניא כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך נועל ומסיים וכן אתה מוצא במנודה ואבל וס"ל לרב יוסף דאכולהו קאי גם אנעילת הסנדל ודחינן דילמא אשארא כלומר אאיסור רחיצה ולא אנעילת סנדל ואע"ג דלעיל דחינן איפכא אשארא אנעילת הסנדל ולא ארחיצה אורחא דתלמודא לדחויי הכי קאי הכא ומדחי ליה וקאי הכי ומדחי ליה וגם בזה פסק הריא"ף ז"ל דלא איפשיטא ואזלינן בהו לקולא דתיקו דרבנן לקולא וא"כ מנודה מותר בנעילת הסנדל וברחיצה ובמלאכה וקשו בה רבוותא א"כ הא דתניא וכן אתה מוצא באבל ובמנודה אהייא והא אמרי' דבכולהו שריא אלא ודאי ע"כ אחדא מנייהו קאמר הלכך שדייה אנעילת הסנדל כדאשכחן במעשה דר' אליעזר (ב"מ דף נט:) כשברכוהו שחלץ מנעליו וישב לו ע"ג קרקע אלמא אסור בנעילת הסנדל ותניא נמי בתוספתא ובירושל' אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבואו לעיר יחלוצו כך כתב הראב"ד ז"ל:

וינחם דוד וכו'. לאחר שבעה של אבילות הילד בא עליה:

מנלן. איידי דאיירינן עד השתא במנודה קא מפרש ואזיל הלכות נדוי:

דמזמנינן. שיבא לדין:

אתה ופלוני. התובע והנתבע:

וכתב הראב"ד ז"ל משה היה שליח ב"ד שהרי הוא שלוחו של הקב"ה ולפניו זימן אותם לדין ויש לפרש שמשה היה ב"ד עם הקב"ה ושלח לעדת קרח על יד קרח שיהיו מזומנין לדין למחר לפני ה' ולא הלך משה להזמינן אלמא אין צריכין הדיינין לזלזל בעצמם וללכת אצל הבעלי דינין להזמינם לדין שהבעלי דין חייבים להזדמן על פי שלוחם ואם יש בהם מומחה צריכין הם לחלוק לו כבוד ולהזמינם בשם המומחה דכתיב (במדבר טו) היו לפני ה' ולא אמר היו לפנינו עכ"ל:

דקבעינן זימנא. שיאמר ליום פלוני תהיה מזומן לפנינו:

זימנא בתר זימנא. שאם לא בא לזמן הראשון שלא ינדוהו מיד אלא קובעין לו זמן אחר:

שאון העביר המועד. אל ישמח מלך מצרים בעבור שנבוכדנצר נתן לו זמן להלחם עמו ליום פלוני ולא בא שאע"פ שהעביר המועד עוד יבא וכן היה שהרי נפלו בידו בזמן שני נמצא שדרך מלכים הוא להאריך זמנם וכל שכן ישראל שדרכיהם דרכי נועם:

דאתפקר. שהעיז פניו וחרף הבית דין ואתי שליח ואמר לב"ד:

דכתיב העיני האנשים ההם. ואמשה קאמר אלא שכינה הכתוב וכתב ויחר למשה משמע דאמרו ליה:

מנא לן דמשמתינן. שאומר יהא בנדוי:

דהכי סבר וכו'. שצריך השליח של ב"ד כשמשמתין לאחד בשליחות ב"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שאומר השליח מדעתו אבל כשמזכיר לו הב"ד ולא חש ראוי הנדוי לחול עליו:

אמר מלאך ה'. ברק היה שליח מלאך ה' ואמר לכל בפני מרוז הבדלו מעל מרוז ומכל סביביו כי כן צוה מלאך ה':

דמחרמינן. אחר שנדוהו שני פעמים דלשון ארור כתוב בפסוק ג' פעמים אורו מרוז אורו ארור לפי שאין מחרימין אלא למי שנתקשה על ב"ד פעמים או שלש כדאמרינן לקמן מנדין לאלתר ושונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ששים שאומר יהא בחרם והוא חמור מן הנדוי ומן השמתא דיש בו נידו ויש בו קללה ויש בו איסור הנאה מבני אדם חוץ מכדי חייו בלבד. סתם מושב האדם הוא ד' אמות:

דפרטינן חטאיה. שצריך להודיע לרבים על איזה עון מנדין אותו:

כוכבא הוה. ויושביה כגון ועיש על בניה תנחם:

גברא רבה. שר האלף ולא עזר את ברק:

דמפקרינן. לאו חיוב הוא אלא יש כח ביד בית דין להפקיר ממון המסרב על מצותם ומהכא נפקא לן בכוליה תלמודא דהפקר בית דין הפקר:

דנייצינן. תרגום ריב מצותא:

דכתיב. באותם שהושיבו נשים נכריות: