נימוקי יוסף על מועד קטן ב.

ויוצאים על הכלאים. לא משום טירחא נקטיה דליכא טירחא מידי במה שהוא יוצא אלא ה"ק זמן יציאת כלאים הוא בחולו של מועד של פסח ואין לב"ד לשלוח קודם לכן ולהכי פריך בגמ' אטו אכלאים בחולו של מועד נפקי והא בט"ו נפקי אבל אאינך לא פרכינן:

גמ' מעמידה עלו' טפחים. פירוש שמעמיקה יותר ה' טפחים שכבר היתה עמוקה טפח ודוקא טפח אבל פחות מטפח כסתומה דמיא ואסור לחפרה לכתחלה וכן אם היתה עמוקה טפחיים לא שרינן להעמיק עוד ה' להשלים ז' לפי שדרך אמת המים סגי שתהא גבוהה שתי אמות שהמים נמשכין לתוכה ועוד בכל שהוא עמוק יותר מאמה איכא טירחא יתירא להשליך העפר לחוץ:

לסחופי נהרא. כמו מטר סוחף התיר להעמיק בית מדרון כדי שירד בכח:

למכרא. ר' ירמיה התיר יותר לחפור אע"פ שהיה נסתם לגמרי מפני צורך רבים:

לאקדוחי. להרויח נקב המעין כדי שיקלחו מימיו יפה וי"מ לאקדוחי את גדותיו ולהביאו דרך חריץ אל העיר לפי שהיה הנהר רחוק מהעיר ועכשיו ישתו בני העיר ממנו וכתב הראב"ד ז"ל בפירושיו כל אלה אף על פי שהוא טורח גדול ופרהסיא וכוון מלאכה במועד אפ"ה התירו מפני שהוא עסק רבים וכל צרכי רבים אינם נגמרים כי אם בשעת הבטלה משום דדמו לקדירה דשותפי ובשעה שהם בטלים מתחברים כולם ועושים ומ"מ צורך המועד הוא עוד אפשר לומר שלא היה צורך המועד ומיהו יש הפרש בצרכי רבים בין מעשה אומן למעשה הדיוט דכל אלה המעשים דבני הרמך וכו' מעשה הדיוט הם כי החפירה ההיא אינה אומנות אבל בחפירת בורות שיחין ומערות שמלאכת אומן הוא לטוח הרבה שיחזיקו המים ולפיכך בעינן שיהו רבים צריכין להם במועד:

חטיטה אין חפירה לא. פי' לחפור בורות לכתחילה:

ושפין את סדקיהן. בסיד כדי שיכילו המים כדאמרן בור סיד שאינו מאבד טפה:

אבל כונסין וכו'. שמקבצין מימי הגשמים שמקבלים בכלים כשיורדין מן הגגים ומוליכין לבורות שיחין ומערות ואע"פ שיש שבהם כבר מים די לכל ימי הרגל מותר לפי שאין בזה טורח מרובה:

לקווץ את הדרכים. פירוש ליטול קוצי הדרכים כדי שלא יזוקו בהם רבים:

אסטרטיות. שווקים לסחורה:

רחובות. מקום שמברין שם את האבלים כשחוזרים מן הקבר ומתקנין שלא יהיה בהם שום היזק:

ולמוד. לפי שחסרו המים לפעמים מפני חום הקיץ ומודד אמה על אמה ברום ג' אמות שהוא שיעור ארבעים סאה ואם הוא ארוך וקצר יכול נמי למוד אותו לפי מדה זו ורש"י ז"ל כתב א"נ חופר גומא בסמוך אמה על אמה ברום ג' אמות ועושה חריץ קטן כדי שילכו לגומא וע"י כלי אי אפשר דג' לוגים מים שאובים פוסלים את המקוה:

מרגילין. פותחין לו את המעין שהוא רחוק שיבאו המים לתוך המקוה לפי שאי אפשר בשאובין:

ומנין שאם לא יצאו. ב"ד שבעיר לתקן ולקווץ והוזק בהן אדם ומת שמעלה עליהם כאילו שפכו הב"ד הדם ההוא ת"ל והיה וכו' דכתיב לעיל ולא ישפך דם נקי:

וראה עצם אדם וכו'. פירוש רמז הוא שלא בא הכתוב לומר שיעשה ציון אלא מתנבא היה שיעשו ישראל ציונין על עצמות פגרי העכו"ם שיהיו מושלכין בארצם:

פרוש. ולא תבא הלום ואיזו זו ציון:

לא תתן מכשול. עשה ציון שלא יכשלו בני אדם באותה טומאה לשרוף טהרותם או שלא יאכלו תרומתם בטומאה:

דמוזלי גבן. שיהיו שלוחי ב"ד מוצאים פועלים לעקור הכלאים בשכר מועט בחולו של מועד לפי שאין עסוקים במלאכה כמו בחול קודם המועד או לאחר המועד ואלו הכלאים הם זרעים שנזרעו באפיל ואין ניכרין עד זה הזמן:

מתני' מושכין את המים. פי' שעושין סביב האילן חפירות למלאות אותם מים ואין בזה טורח הרבה לעשות חריץ שימשכו בו המים מאילן לאילן:

אבל לא ישקה וכו'. דאם לא ישקה ליכא פסידא ואילו משום שאם ישקה הוי הרווחה לאילנות ר' אליעזר בן יעקב סבר דהרוחה אסורה היא במועד:

שלא שתו. הא נמי לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבד במועד והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו וזה לשונו שאם אירע אונס בהם לפני המועד שלא יכול להשקותה שמותר להשקותם במועד ואינו אסור אלא כששכח להשקותם או שנתעצל בהם עכ"ל:

שדה גריד. יבש. והוא שדה הבעל וטעמא דאין משקין משום דהרווחה הוא ולא פסידא כדפירשנו בריש מכילתין:

וחכמים מתירין בזה ובזה. לאו אשדה גריד קיימי דבההיא אפילו רבנן מודו דלא הוי פסידא ואסורה אלא ברישא פליגי בהשקאה את כל השדה ובזרעים שלא שתו וכן הוכיחו מן הירושלמי והלכתא כר"א בן יעקב כדמפרש [רי"ף] בסמוך:

גמ' שדה מטוננת. פירוש לחה כעין טיט:

מותר להשקותו במועד. דאע"פ שלא שתו לפני המועד ה"ל כאילו שתו כיון שהיא לחה: