נימוקי יוסף על מועד קטן ב:

כשאמרו [כו'] זרעים. ואע"פ דמפורש במתני' [מייתי תניא נמי מן הברייתא דהא הוה] מצי למימר דמתני' רבותא קאמר דאפי' זרעים של אשתו דאית להו פסידא יתירא קמ"ל דדוקא מפני שלא שתו קאמר ורב אלפס ז"ל פסק כרבי אליעזר בן יעקב אע"ג דהוא יחיד במקום רבים דהא שמעתא דרב יהודה כותיה אזלא דקאמר אם היתה שדה מטוננת מותר והא דדייק מיניה רבינא ואמר ש"מ האי. תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא כלומר תרביצא הוא גן שאחורי הבתים שזורעים שם ירקות לריח ולמראה ויספיק לו בהשקאה מועטת כעין ריבוץ מפני שצל הכתלים מגין עליו מן הרוח ומן השמש וכשמשקין אותו כל צרכו יום אחד יספיק לו ג' או ד' ימים והוא כעין שדה מטוננת שהוא מותר והתלמוד אקשי ליה לרבינא דכי היכי דבשדה גריד מודו כולהו דאין משקין ה"ה כן בתרביצא דטעמא דאין משקין שדה גריד הוא מפני שאין בו הפסד אלא הרוחה שמפני ההשקאה ממהר הפרי לבא והיינו לישנא דאפלא משוי חרפא ה"נ בתרביצא אפלא משוי חרפא אבל פסידא לית בה שהרי יכול לעמוד כל המועד בלא השקאה מפני הלחות שבה וזו הרוחה היא ואסור לדברי הכל וכיון דלא פריק רבינא שמעינן דאסור להשקות תרביצא במועד אבל שדה מטוננת מותר וכיון דלא שריא אלא במטוננת אלמא דהלכתא כר' אליעזר בן יעקב דאמר זרעים שלא שתו מערב מועד לא ישקום במועד וה"ה דהלכתא כוותי' ברישא דלא ישקהכלהשדהכולה דטעמא דכולהו משום הרווחה ואסור:

מתני' צדין את האישות. פי' בריה שאין לה עינים ומפסידה את השדה כשהוא שדה אילן יותר מכשהוא שדה לבן ולהכי מצריך ר' יהודה לעשות היכר בשדה לבן בשינוי שלא כדרך החול:

ובשביעית. דלא גזרינן דילמא מיחזי כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם:

ומקרין את הפרצה. אם נפרצה גנתו ולא היה יכול לגדרה לפני המועד ובגמ' מפרש ע"י שינוי:

גמ' חופר גומא. פירוש שהאישות נכנסת בו ויוצאת ושם פורס המצודה והגומא אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות הרבה ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבאו ויאחזו במצודה:

בהוצא. פירוש הוצין של דקל:

דפנא. דופן של נסרים:

צר בצרור. נותן בסדר האבנים זו על גב זו ואינו טח בטיט בינתים:

אלא גנה. כותל גנה דלצניעותא בעלמא הוא וסגי ליה בהכי:

בונה כדרכו. משום גנבי שלא יגנבו ממונו והוה ליה דבר האבד ומותר כדרכו כרבי יוסי ודוקא בנין שנפל מאליו אז שרינן ליה לבנותו אבל לסתור לכתחלה לא אא"כ היה גוהה כדמפרש ואזיל מפני הסכנה:

גוהה. כגון שנוטה ועושה גחון:

לרה"ר. כתב הראב"ד ז"ל דלא גרסי' ליה אלא אפילו למבוי או לחצר מותר מפני שהכל סכנה והכי איתא בירושלמי כותל הגוהה סותר ובונה כדרכו ובשביעית בונה כדרכו אע"ג דמיחזי כעין נטירותא ותניא במכילתא ובשנה השביעית תשמטנה ונטשת מגיד שהוא פורץ בה פריצות [פי' פרץ נעילת כרמו וגדר שדהו כדרך הפקר] אלא שגדרו החכמים (במתני') מפני תקון העולם: