נימוקי יוסף על מועד קטן יד:

לאלתר. לאחר שלשים יום אבל תוך ל' אסור:

פרנסתן. תקון הנערים דאשה מרביא להו:

לא בא עליה. יש מפרשים דלאו דוקא לא בא עליה אלא שלא נשאה אלא לאחר ל' דאי נשאה למה לא יהא מותר לבא עליה והלא מותר הוא בתשמיש המטה לאחר ז' ולענין אירוסין קי"ל דאם מתה אשתו אסור לארס עד לאחר ל':

ורבינו האי גאון ז"ל התיר לישא לאחר נ' אפילו על אביו ועל אמו וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכתב המחבר ומיהו דין הוא שיהא אסור לבא עליה מיד שלא יהיו בניו בסכנת בני תמורה:

כל שלשים יום לגיהוץ. פי' כיבוס שאסרו חכמים כל ל' יום מגיהוץ דוקא הוא שהם מים באפר או בנתר ובורית בין כלי צמר בין כלי פשתן וזהו דוקא ללובשן או להציען תחתיו ולישן עליהם אבל לגהץ לאחר שבעה כדי להניחן לאחר ל' כיון דאינו לובש אותם מותר והכי איתא באבל רבתי וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן כתב בתוס':

המכבש. פריש"א בלע"ז דכיון שהאומן תיקנן והניחן במכבש אסור ללבשן בין לבנים בין צבועים אבל כלים ישנים שאינם מתוקנין ואינם יוצאין מתחת המכבש מותרין ללבשן:

רבי אומר. בא להתיר ישנים אפי' יצאו מתחת המכבש בין לבנים בין צבועים:

ר"א. בא להתיר הכל חוץ מכלים לבנים חדשים וכן הלכתא כר"א ברבי שמעון דהא רבא עבד עובדא כותיה:

הימיינותא. ויש ספרים דגרסי' חימוציתא והוא חלוק הבא מרומי. ואע"פ שהיתה חדשה כיון שהיא צבועה שהיתה אדומה נפיק בה מיהו בתוך ז' אסור בכולן וכתב הרמב"ן ז"ל וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ וכתבו בתוס' וי"א דדוקא בכלי פשתן ישנים קא מיירי וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ומותר:

ת"ר מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. פי' שלא התירו לעשות בבית המת אלא צרכי המת ואכילה צורך חיים היא:

ואינו מיסב. שהוא דרך חשיבות ותענוג:

ואינו מברך. ברכת המוציא לפי שהוא פטור מן המצות כיון דמוטל לפניו ופי' מוטל לאו דוקא מוטל ממש קאמר אלא שמוטל עליו לקוברו:

ואינו מזמן. ברכת הזימון לפטור את אחרים דכיון שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתן:

ואין מברכין עליו דהא דאמרינן בברכות [דף מה:] דסופר מברך ובור יוצא היינו משום דבור מחוייב אלא שאינו יודע:

ואין מזמנין עליו לחשבו במנין שלשה לזימון ואמרינן בירושלמי ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו עליו אין עונה אחריהם אמן: