נימוקי יוסף על מועד קטן טו.

ובשבת וכו'. דהואיל ואינו יכול לקברו בו ביום לא מיקרי עוסק במצוה:

ופסק הרי"ף ז"ל הלכתא כת"ק שאסור בתשמיש המטה לפי שהוא דבר שבצנעא:

מתני' אין קורעין וכו' פי' ולא חולצין. חליצת כתף שמוציאין זרוע הימין ערום דרך בית הצואר:

ולא מברין. הבראה היא בסעודה ראשונה שהיא משל אחרים ומתניתין בחולו של מועד מיירי כדקתני סיפא בהדיא וקמ"ל תרתי חדא דאין קורעין במועד אלא הקרובים החייבים באבלות ואידך שמותר לעשות הבראה הקרובים בלבד ויש מפרשים דאתא לאשמועינן דנהי שהאבלים אוכלין ויושבין וישנין על מטה כפויה החברים האוכלין שם אין מברין אלא על מטות זקופות והא דתנינן אין קורעין לאותן שאינן קרובים מפרש בגמרא דמיירי באיש שלא נודע בחכמה ובחסידות (או שלא) [ושלא] היה שם בשעת יציאת נשמה אבל אם יש אחד מכל אלו השלשה חייב כל אדם לקרוע עליהם:

ואין מוליכין. המנחמין הסעודה לבית האבל:

לא בטבלא. שהוא דרך כבוד:

ולא באסקוטלא. יש מפרשים שלחן קטן ויש מפרשים שהוא קערה וטבלא ואסקוטלא הוא לעז:

ולא בקנון. הוא סל גדול שכל זה דרך כבוד:

אלא בסלים. של ערבה קלופה ואפילו בחול קאמר שלא לבייש מי שאין לו סלים של כסף וזהב ולפיכך יהיו שוין כולן באלו ואשמועינן הא בחולו של מועד דמהו דתימא כל היכא דלא יראה דרך אבלות אלא דרך דורון וחשיבות עדיף טפי קמשמע לן:

ואין אומרים ברכת אבלים במועד. לא ברחבה ולא בבית ובחול היו נוהגין לומר ברכת רחבה ומעמדות ומושבות:

בשורה. לנחם אותן:

ופוטרין את הרבים. מיד שילכו לאהליהם ולא יסבו ויברכו ברכת רחבה הנוהגין בשאר ימות השנה והראב"ד ז"ל פי' ובזה שעשו נפטרו הרבים מלעשות אחר המועד שורה ותנחומין שכבר נתעסקו עמו ברגל:

גמ' חכם שמת הכל מברין. פי' הני כולהו אפילו במועד חייב ומתני' שלא התיר במועד דלא היה חכם ולא הוה ביה חד מכל הני:

בוכה ומתאבל. פירוש בוכה וקורע אבל לישב עליו באבלות אינו חייב אלא על רבו:

לספר תורה כו'. י"מ דאפי' ריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון ולפי זה אפשר דאפילו על אשה קורעים ורש"י ז"ל פי' שהוא כספר תורה שעדיין היה ראוי ללמוד תורה והוי כספר תורה ולפי זה אין נוהג בנשים:

כי נח נפשיה וכו' חכם תניא וכו'. ויש נוסחאות דגרסי' ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא:

מאי דהוה הוה. וכיון שלא קרעו ביום שמועה שוב אין חייבין לקרוע אפילו בתוך ז' דהא לאו שעת חמום הוא:

כל זמן וכו'. דהיינו תוך שבעה או לפי מה שהוא ההספד:

סבור למקרע לאלתר. קודם שיתקבצו לספדו:

כבודו בהספדו. בשעת הספדו וא"ת אמאי לא קרעו מי לא הוה אדם כשר שאפילו בחוה"מ הכל קרוביו יש לומר דלא היו סבורים דאיתמר בחכם אלא א"כ הוא רבו וכן באדם כשר בוכה ומתאבל הוה משמע להו לבכות ולספוד מיהו קריעה לא ואמר להו אביי מיתניא הרב שמת חכם תניא והכל קורעין עליו וה"ה אדם כשר והראב"ד ז"ל כתב דאפי' לאחר שנקבר ביום שמועה קורע אפילו בחול המועד:

לאותוביה ס"ת אפורייה. כלומר קיים זה מה שכתוב בזה:

דבחיי' לא ס"ל וכו'. שלא רצה לישב סמוך לס"ת:

וכף כדא אארעא. חבית על הארץ:

לא הוה נפיק וכו'. לא היו יכולין להוציא המטה שהיתה רחבה דרך הפתח שהיה צר:

לשלשוליה. להורידו בחבלים מן הגגין לארץ:

מפוריא לפוריא. ממטה רחבה למטה קצרה כדי שיוכל לצאת דרך הפתח:

כבודו במטה ראשונה. שנאמר וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה אותה ששגרוהו פלשתים בה ובגמרא מסיימי פרוץ בבא ואפקוה שהסירו עמודי ומזוזות הבית להרחיבו שיוכלו להוציא המטה דרך הפתח: