נימוקי יוסף על מועד קטן יג:

טווה בפלך. שהיא מלאכת עראי ושל צנעא ודוקא לעני אבל לעשיר אסור כל שבעה:

ירושלמי אבל שאין לו מה יאכל בראשון ובשני אינו עושה מלאכה ובג' עושה בצנעא אבל אמרו תבא מארה לשכניו שהצריכו לכך בר קפרא אמר אפילו ביום ג' לא יעשה מלאכה כל עיקר דבר קפרא עביד אבל ג' ימים דאמר רבי אבא בריה דרב פפי רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא סברא דהיא חזרה גביה כיון דאיהי חמיא דאישתני זיוהון דאפוי שבקא ליה ואזלא לאחר ג' ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי וגמרא דילן דקתני ג' כבר קפרא אתיא:

ת"ר אבל ג' ימים אינו הולך לבית האבל. אבל אחר שמנחמו ואע"פ שהוא קרובו:

במקום המנחמין. שהרי גם הוא צריך להתנחם (ויש מי שכתב המתנחמין) ואע"ג דאמרינן אבל אינו יוצא מפתח ביתו היינו דווקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבהכ"נ לשמוע תפלה או מגילה וכ"ש בתשעה באב שמותר ללכת שכולם אבלים והוה ליה כהולך לבית האבל:

בשאלת שלום. בין לשאול בין להשיב ומיהו לרבים מותר אם עשו לו כבוד ונפטרין ממנו דכבוד רבים שאני כמעשה דרבי עקיבא שעשו ישראל על בניו הספד גדול ואמר להם שכרכם כפול לכו לבתיכם לשלום:

אין שואלין בשנומו. דלית ליה שלום:

אבל על אביו וכו'. ואם ישאלוהו משיב ואין צריך להודיעם שהוא אבל דלענין זה אביו ואמו ושאר קרובים שוים. ובגמ' נראה דהרואה את חבירו אבל בתוך שלשים יום אם עדיין לא נחמו אומר לו תתנחם מן השמים מאבל זה שאירע עליך ולאחר י"ב חדש אומר לו מן הצד כלומר תתנחם מן השמים סתם:

אבל ג' הראשונים בא ממקום קרוב. פירוש מהלך יום אחד כך פרש"י ז"ל וכן כתבו הגאונים ז"ל דמקום קרוב היינו עשרה פרסאות סוגיא דחד יומא דכיון דאי שמע הוה מטי הכא בההוא יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי:

מקום רחוק. יותר מי' פרסאות מונה לעצמו. והם משלימין מנין אבלות ויוצאים מפתח ביתם והוא יושב באבלותו עד תשלום ז' מעת שנודע לו:

אפילו ביום הז'. כיון שבא ממקום קרוב מונה עמהם והוא שבא ומצא עדיין המנחמים אצל גדול הבית שאם יצאו משם המנחמים כבר נשלם אבלות של גדול הבית לגמרי דהא אמרי' מקצת היום ככולו וצריך שימנה זה הבא מן הדרך אפילו ממקום קרוב לעצמו וטעמא דבעינן גדול הבית משום דכיון שגדול הבית הוא בבית הם כולם טפלים לו אבל אין גדול הבית בבית לא חשיב מנין דידהו כלום ואפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו:

ערסא. מטה שמביאין בה המת ואמר להו רבא לבני מחוזא שהולכין לא"י לקבור ואין כל הקרובים יכולין לילך עם המטה ומלוין אותו פרסה או מיל וחוזרין כי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא משער החצון מהעיר בחזרתכם לבית אתחילו לממני ימי אבלות ואע"פ שלא יקבר המת עד ימים מרובים ואע"ג דאבלות אינה חלה עד שיסתום הגולל חזרת פניכם כסתימת הגולל דמי:

וכתב הרמב"ן נראה שלא נאמרו דברים אלו אלא במת שמוליכין אותו מעיר לעיר דכיון שמסרוהו לאותם שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו ויאוש כסתימת גולל אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום אין נוהגין אבלות עליו עד שיחזרו הקרובים ויאמרו כבר נקבר שהרי דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי ואסור לאכול בשר אבל בעל הלכות כתב והיכא דמית מת במעלי יומא טבא ודחילו דילמא לא מספקי למקברי מקמי יום טוב ושקלוהו עכו"ם ואמטיו למקבריה כד נפק מן מתא ואיכסיא ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל חלה אבלות עליהם ובטלה ממנם גזרת ז' ופסיקנא הלכתא כר"ש דאמר שמואל הלכתא כדברי המיקל באבל ואפילו ביום הז' בא ממקום קרוב מונה עמהן והוא שמצא מנחמין אצלו שעדיין לא הלכו להם ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו וכתבו ז"ל שאם אחר שנהגו אבלות ז' נמלכו לפנותו למקום אחר אין מונין לו מנין אחר כלל ואין אומרים עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:

על כל המתים כולן מדחה מטתו. פירוש מדחה שממהר לקברו:

משובח. לפי שאין דרך להתאבל עליהן ולהספידן כל כך ויותר כבוד להם כשנקברין במהרה משיעמודו הרבה ולא יספידו:

מגונה שחייב הוא להספידם ולקונן עליהם הרבה:

היה ערב שבת וכו'. שאם לא יקבר היום ישהה יותר מדאי ותניא באבל על כל המתים כולן מרבה בעסקיו מתגנה על אביו ועל אמו משתבח בד"א בזמן שהן כדאין אבל אם לא היו כדאין אל ירבה בעסק שאינו אלא מנוולן:

ממעט בעסקיו. בסחורה דאע"פ שנאסר במלאכה לא נאסר (אלא) במשא ובמתן וי"מ סחורה המותרת לו כגון דבר האבד:

חולץ. חייב להוציא זרועו על שפת חלוקו ממקום הקריעה כדי לבזות עצמו ולהראות הקרע לכל: