נימוקי יוסף על מכות ד.

לפי שנאמר. בישראל לא תתגוללו:

אלא בין העינים. היינו בהתחלת השער סמוך למצח:

מה כאן חייב. כלומר גבי כהנים:

מה להלן. גבי ישראל כתיב בין עיניכם למת:

כדי שיראה מראשו. שיראה מבשר הראש כל שהוא ערום בלא שער:

כגריס. של פול פנוי מאין שער ויש אומרים בגמ' ב' שערות וכן פסק הרא"ש ז"ל לאזלינן לחומרא ובשתי שערות חייב וכן פסק הרמ"ה ז"ל ומיהו איסורא איכא אפי' בשער אחד וכן אסור ללקט שער אחד לבן מתוך שחור או לצובעו:

זה המשוה צדעיו שבאחורי אזנו ופדחתו. שהוא המצח שאין שם שער ומשוה צדעיו שהן באמצען להן כמנהג הכומרים וכתב ה"ר ישעיה שאינו חייב אלא בתער דומיא דפאת זקן דילפינן פאת פאת מזקן כדתניא בתוספתא וחייב על הראש שתים אחת בראש הצדע מכאן ואחת בראש הצדע מכאן ואינו חייב על שיקיפנו בתער וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

ואחד הניקף. משום דכתיב לא תקיפו משמע לא תניחו עצמיכם להיות ניקפין:

במסייע. מזמין ומטה עצמו אליו להקיפו:

ומאן דמקיף לקמן חייב. אף על גב דניקף לאו בר חיובא הוא מיחייב מקיפו:

מאן מקיף להו. שהיו רגילים להקיף ראש הקטנים לגמרי:

חובה. שם אשתו של רב הונא:

תקברינהו לבנה. בתמיה וכי היא רוצה לקבור את בניה ולדבריו השיב לו שאסור לגדול להקיף את הקטן והואי כשגגה היוצאת וכולהו שני וכו' ורב הונא לא אסר אלא לאיש:

והלכה כרב הונא. דאשה מותרת להקיף הקטן לכתחלה כיון דאינה בכלל הקפה כדאמר ואזיל לא שנא אם הוקפה או הקיפה פטורה ויש שהיו מתירים להקיף לאיש ע"י עובד כוכבים אשה וקטן כיון דמקיף לאו בר חיובא וליתא דכי היכי דאיש המקיף את הקטן חייב אע"ג לניקף לאו בר חיובא ה"נ קטן ואשה המקיפין לאיש חייב הניקף אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ויש מסתפקין אם ישראל מוזהר להקיף לעובד כוכבים לדעת רב הונא דומיא דקטן והרא"ש ז"ל כתב לאע"ג דאסר רב הונא לאיש להקיף קטן שאני התם משום דאתי לכלל חיוב אבל עובד כוכבים מותר להקיפו ולפי זה ה"ה להקיף אשה דשרי ועבדים כתב הרמ"ה ז"ל אע"ג דלענין מצות דינם כנשים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה ולשון ההלכות וקי"ל לאשה שהקיפה או שניקפה פטורה דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם וכו' כל שישנו בהשחתת זקן ישנו בהקפת פאת הראש והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתת פאת זקן ליתנהו בהקפת פאת ראש ותנן נמי כל מל"ת בין שלא הזמן גרמה בין שהזמן גרמה אחד האנשים ואחד הנשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית [ובל תטמא] למתים:

אמר רב מקל אדם. אם הכביד עליו שערו מקל אותו בתער:

הרי זה לוקה. משום לא ילבש גבר שמלת אשה ומתרגם לא יתקן גבר בתקוני איתתא:

ושאר אברים מי שרי. בתער:

[כי קאמר רב] במספרים. יש מפרשים בשאר אברים מותר במספרים וכדמפרש כעין תער וכי האי גוונא בבית השחי ובבית הערוה אסור ויש שגורסים אלא כי קאמר רב וכו' וחוזר בו מתירוץ ראשון ובכל מקום התיר במספרים אפי' כעין תער כלומר אפילו בית השחי ובית הערוה מותר במספרים אפילו כעין תער שמגלח סמוך לבשר ובתער ממש אף בשאר אברים אסור מדברי סופרים ובית השחי ובית הערוה אסור מן התורה:

מכת מרדות דסבר ר' יוחנן שאינו אסור אלא מדברי סופרים ויש מפרשים לר' יוחנן אפי' במספרים כעין תער קאמר שאסור מדרבנן:

ונמצא כתוב על שם הרי"ף ז"ל שכתב בתשובה וששאלת עלהעברת בית השחי ובית הערוה אם הוא מותר או לא ראיתי בזה תשובה לרבינו שרירא גאון ז"ל דהאילנא יש בו צד היתר והטעם כי עתה רגילים להעביר אנשים ונשים ואיסורו היה משום לא ילבש גבר שמלת אשה ועתה אינו עדי הנשים בלבד אלא עדי הנשים והאנשים וכן כתב הרמב"ם ז"ל העברת שער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מד"ת אלא מדברי סופרים והמעבירו מכין אותו מכת מרדות בד"א במקום שאין מעבירים אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תקון נשים אבל במקום שמעבירין השער [הנשים] והאנשים אם העביר אין מכין אותו ומותר להעביר שער אברים במספרים בכ"מ ע"כ:

אגלאי בית השחי. כשהפשיטוהו למלקות:

דין מן חבריא הוא. שנזהר מן האיסור:

מהו להקל בית השחי ובית הערוה בתער:

והא קא גדל. ואין כאן תקון אשה שאינו עושה אלא להנצל מן הצער:

בר פחתי. מלשון פחת יהודה:

כל זמן שגדל. כלומר שגדל הרבה נושר מאליו:

מהו לחוך. בבית הערוה כדי להסירו:

בתפלה בבגדו מאי. לחוך כשמתפלל להסיר הכנים מבשרו ולית הלכתא כוותיה. לכיון דאינו נוגע בבשרו מותר:

סוף זקנו והם ה' פאות שיש בזקן כדלקמן:

והשורט וכו' המשרט בכלי. על מת חייב ואשמועינן לשריטה שייך בכלי:

אחת היא. לשניהם שוים על מת אלא שהמשרט ביד צריך להתרות בו משום ושרט לנפש ובכלי משום לא תתגודדו דסבר דשריטה וגדידה אחת היא ושניהם בין ביד בין בכלי:

על עבודת כוכבים וכו'. ופירשו התוס' לאו בעובד עבודת כוכבים מיירי דאם דרכה בכך אידי ואידי חייב אלא שורט לעבודת כוכבים כחק העובדי כוכבים ואותו דרכו בכלי ולא ביד:

מחוי רב ששת. מראה לתלמידיו פרקי הראש וגם פרקי הזקן:

בי פירקי רישא. במקום הצדעים והוא מקום חיבור הגלגולת עם הלחי:

בי פרקי דיקנא. פי' רש"י ז"ל בי פרקי דיקנא מקום חיבור הסנטר לעצם אחד מימין הסנטר ואחד משמאל ושבולת הזקן באמצע הרי שלשה וחיבור הצדעים ללחי מכאן ומכאן הרי חמש ור"ח פירש מקום חיבור הלחי לצדעים הוי פאה אחת וכן מצד אחד הרי שנים ושני גבולי שפה אחת מימין הפה ואחת מהשמאל ושבולת הזקן י"מ שעצם הצדעים למעלה המחובר ללחי הוא רחב ויש לו ב' פאות הרי ד' פאות במקום חבורן ואחת למטה כשבולת הזקן מקום חיבור שני הלחיים וכך פרש"י ז"ל שבועות ובפירוש התורה וכתב הרא"ש ז"ל וירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על זקנו ולא כאותם שמניחים חוט כל שהוא על הפאות כי לפעמים אינו מכוין על הפאות ע"כ כתב הרמב"ם ז"ל פאה זו שמניחי' על הצדע לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקננו שלא יניח פחות מארבע שערות ובספר המצות הביא תוספתא יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף וכן כתב אבי העזרי נראה דעל כל פאה מיחייב בשתי שערות כדתניא בתוספתא על ג' מקומות חייב בב' שערות בשבת ובפאה ובתולש סימני טומאה ע"כ: