נימוקי יוסף על מכות ד:

מתני' קעקע. לשון קריעה וחקיקה:

עד שיכתוב ויקעקע. כלומר אחר שקרע עורו הניח דיו באותו שריטה ונכרת שם זמן גדול ובעינן תרתי לחיובא שריטה וכתיבה ולישנא דקרא נקט דכתיב וכתובת קעקע שהרי תחלה הוא קורע העור ואח"כ כותב:

עד שיכתוב שם השם. כלומר על אותה שריטה שיכתוב את השם ומפרש בברייתא שם עבודת כוכבים ואזהרתיה מדכתיב אני ה' ולא אחר ולית הלכתא כוותיה אלא כת"ק:

גמ' עד דכתב אני ה' ממש. שתי התיבות:

שנאמר וכתובת שם עבודת כוכבים לא תתנו בכם ולמה כי אני ה' ולא תעשו אדון אחר זולתי:

אפי' אריבדא דכוסילתא. אפי' על מקום הקזה קפיד שלא ליתן עליו דבר שחור שנראה ככתובת קעקע ולית הלכתא כוותיה ולא כרב מלכיו אלא כרב אשי דהוא בתרא וכל מקום מכה מותר:

מתני' אינו חייב אלא אחת. על אותו כוס ששתה סמוך להתראה אבל על האחרים לא לקי דיכול לומר שכחתי שהיה אסור אבל אם התרו בו על כוס וכוס חייב על כל אחת ואחת וה"ה לכל איסורי נזיר דהיינו גלוח שער וטומאת מת וכן לכל איסורים שבתורה כגון לבישת שעטנז וכן כהן מטמא למתים כענין נזיר:

גמ' לא פושט ולובש ממש. כלומר לא תאמר עד שיפשוט וילבש אח"כ הוא דחייב מלקות על כל לבישה ולבישה שהרי עשה מעשה אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי כלומר אפילו לא פשט אלא שהוציא בית ראשו או בית יד הבגד שלו והכניסן חייב שהרי נראה כמכין עצמו ללבוש ולפשוט:

מחוי. מראה לתלמידיו באיזה ענין מתחייב:

אפי' לא שהה. כלומר אפילו לא הכניס והוציא בית יד אלא ששהה אחר התראה ועמד לבוש הכלאים בכדי שהיה יכול לפשוט וללבוש ארבעה או חמשה פעמים חייב על כל אחת ואחת אף על פי שאין עושה מעשה דכיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש חשוב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהיה ושהיה:

מתני' כמה מלקין:

שנאמר במספר ארבעים. מדלא כתיב והכהו לפניו ארבעים במספר אלא כתיב במספר והדר כתיב ארבעים מנין הסכום תרגום ותוכן לבנים סכום לבניא כלומר מנין שהוא סמוך למ' שרוצה לספור מ' ולא יספור מ' לגמרי וקי"ל דאין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש שליש מלפניו ושני שלישים מלאחריו משום דכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו מכלל דלאחריו שתי רשעיות ואין לך מנין שהוא סוכם את המלקות להיות ג' ג' חלקים אלא י"ג והן כולן ל"ט:

ר' יהודה אומר מ' שלמות ולוקה היתירה בין כתפיו וטעמא דרבי יהודה משום דכתיב מה המכות האלה בין ידיך ורבנן האי קרא בתינוקות של בית רבן כתיב כדאיתא בגמ':

כל חייבי כריתות. אם התרו בהס למלקות משום הלאו שכתוב בהן ולקו נפטרו מהכרת. לגאון ז"ל מלקות דאורייתא צריך אומדן ב"ד וצריך שיהו מכות משולשות ולא היו מלקים אלא על חייבי לאוין ועל חייבי כריתות שאין בהן מיתת ב"ד אבל עבר על מצות עשה אי נמי חייבי לאוין בלא התראה היו מכין אותו בלא מספר ובלא אומד וקורין אותה מכת מרדות מדרבנן על שם שמרד בדברי תורה או בדברי סופרים ולרב נטרונאי מלקות התורה אין לנו עכשיו ומלקות התורה ארבעים חסר אחת ומכת מרדות אינה כך אלא היו חובטין אותו על שיקבל או עד שתצא נפשו וכיצד חובטו מכהו באפסר כפול לשנים בלא חשבון אלא לפי שודא דדיינא ע"כ:

ממקומו הוא למד. כלומר אינך צריך ללמוד מק"ו לעשה מצוה שיוסיפו לו על חייו שהרי מגוף המקרא אתה למד שאפילו נמנע מעשות עבירה שיוסיפו לו חיים שנאמר אשר יעשה אותה האדם וחי בהם ומה עשה והלא בעריות הוא עוסק שיפרוש מהן אלא האי אשר יעשה פרישה היא וקאמר וחי בהם כאילו עשה מצוה:

קצה ממנו. שמואס אותו:

הרבה להם תורה וכו'. כלומר הרבה להס איסורים שיש דברים שאע"פ שלא אסרן הכתוב היו ישראל פורשים מהם כגון דם ונבלה ושרצים נמצא שלא כתבן אלא כדי להרבות להם שכר ולזכותם בעולם הזה ולעולם הבא שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:

סליקא לה פרק ואלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות