נימוקי יוסף על בבא קמא יג:

במתכוין לזכות בחרסיה. גבי מיא לא שייך למימר הכי דמסתמא אפקורי אפקרינהו דהא לא יכול למהדר ולמזכי בהו כדכתיב (שמואל ב י״ד:י״ד) כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו אבל גבי חרסין שייך ומ"מ במסתמא לא חיישינן למימר דלא אפקרינהו עד דזכי בהו בין קודם דאתזק בהו בין לאחר דאתזיק דאגלאי מילתא דלא אפקרינהו כלל ולא אמר במאי דלא זכו מיהא הוברר הדבר דאפקרינהו דבדאורייתא לא אמר ברירה (ביצה דף לח.) והא דאורייתא הוא. ואע"ג דהשתא מפקירן להנך דלא חזו ליה אפ"ה אי מזקי לאחר מכאן ואילך חייב כיון דלא סלקן דהשתא קא מפקיר להו לאו אנוס הוא והשתא הוי מפקיר נזקיו שלא באו מחמת אונס וחייב כדפריך לעיל והיינו מתני' דא"ר יהודה מתכוון חייב שאין מתכוון פטור). דאי אונס הוא [ע"כ לא קאמרי רבנן אלא מפקיר נזקיו דהכא] אנוס הוא כדפירשנו לעיל דנתקל לאו פושע וקרי ליה אנוס אע"ג דלאו אנוס ממש דאונסא זוטא הוא. והכי הלכתא כר' יוחנן דר' אליעזר תלמידו דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דסתם מתני' הכי וקי"ל הלכה כסתם משנה:

והלכתא נמי כרבנן לגבי ר' מאיר דיחיד ורבים הלכה כרבים:

מכדי אבנו וכו'. כלומר אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והוזק אחד בהן:

כולן מבורו למדנו. שהרי אין דרכן לילך ולהזיק ותחלת הנחתן שם לנזק וכיון דתולדה דבור נינהו בכולן אני קורא בהן ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים:

והני מילי. דמיעט קרא אדם:

לענין קטלא. היכי דמת האדם הנופל דלא ליחייב בעל הבור עליה לא כופר ולא דמים משום דכי מיעט קרא אדם ממיתה דמשתעי ביה בהדיא דכתיב והמת יהיה לו הוא דמעטיה אבל מנזקין דלא משתעי בה קרא בהדיא לא מיעטיה וכלים דממעטינן מנזקין משום דשבירתן זו היא מיתתן וה"נ הני מיא דאשתפיכו ליה ברה"ר כאבנו סכינו ומשאו דמו ופטורים על נזקי כלים אלא מדחייביה האי תנא אנזקייהו ש"מ אנזקי דגופיה דניזק שנישף בקרקע הוא דחייביה ולאו על נזקי כליו אם נטנפו ואם אמרת קרקע עולם הזיקתו ולא מים לאו מילתא היא דאי לאו שהוחלק במים לא הזיקה ליה קרקע עולם הלכך לא מתוקמא מתני' אלא בנזקי גופו אבל בנזקי כליו דברי הכל פטור ואפילו בנזקי גופו נמי קי"ל כרבי יהודה דלא מחייב בשעת נפילה אלא במתכון להשליכה ולא מיחייב לאחר נפילה אלא במתכוון לזכות דלא אפקרינהו אבל במסתמא פטור דאפקורי אפקרינהו ומפקיר נזקיו שבא ע"י אונס פטור וכדברירנא לעיל:

נישף באבן. לשון שבירה וכיתות הוא תרגום (דברים ט) ואכות אותו ושפית:

אבל נתקל בקרקע. דהשתא קרקע שאין לו בעלים גרמא ליה ובתר דגרס ליה היזקא אזלינן:

אלא אפילו וכו'. משתלם מבעל האבן אע"ג דלא איהו גרם ליה וכ"ש איפכא דהגורם עיקר:

כרבי נתן. דאמר לקמן [דף נג.] בשור שדחף חבירו לבור היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מהאי בור דעבד ליה היזקא ה"נ כל היכא דליכא לאישתלומי מקרקע עולם דגרס ליה היזקא משתלם מבעל האבן דעבדא ליה היזקא והלכתא כר' נתן: