נימוקי יוסף על בבא קמא יד.

מתני' הא פסיקנא לעיל כר' יוחנן דאמר מפקיר נזקיו שלא באונס חייב וא"כ מתני' דהכא שהוא שופך ומצניע שלא באונס ותני חייב אתי שפיר אליבא דהלכתא אפי' אפקרינהו. והוזק בהן אחר. היינו שהוחלק במים ונישף בקרקע אבל נטנפו כליו במים פטור דבורו הוא ופטור על נזקי כלים כדכתיבנא לעיל. המצניע את הקוץ וכו'. בדאצנעינהו בכותל דידיה ושכחן ואח"כ סתר את הכותל ולא סלק הקוצים ואת הזכוכית והזיקו חייב בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו:

הגודר גדרו בקוצים. אוקימנא במפריח ראשי הקוצים ברה"ר וכשעוברין כדרכן סמוך לכותלו נזוקין בהן אבל מצמצם שלא הוציאן לחוץ אם נסמך אדם שם יותר מן הראוי וניזק פטור בעל הגדר לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים כדבעינן למימר בגמ':

וגדר שנפל וכו'. כיון דאנוס צריך לן לאוקומי הך סיפא בדלא אפקרינהו ואיתזק לאחר נפילה דהיה לו לסלק ולא סלק דבכה"ג אפי' רבנן מודו כר' יהודה דאמר מתכוון לזכות בחרסיה חייב כדפירשנו לעיל ומשום דמיירי הכא בדלא אפקרינהו מחייבינן הכא בכל גוונא בין היכא דנתנו לו זמן לסתור את הכותל ולא סתרו ונפל לאחר זמן או נפל בתוך הזמן או שלא נתנו לו זמן דכיון דלא אפקרינהו ברשותיה קיימי:

גמ' תרתי למה לי לאשמועינן במתכוין חייב:

חדא בימות החמה וכו'. דאי אשמועינן בימות החמה הוה אמינא התם הוא דמחייב דהא לית ליה רשותא אבל בימות הגשמים דברשות קא עביד אימא לא מחייב ואי אשמועינן ימות הגשמים הו"א ימות הגשמים הוא דלא מחייב אלא היכא דשפיך בכונה אבל ימות החמה אפילו שלא בכונה נמי חייב קמ"ל דבמתכוון דווקא חייב:

כל אלו שאמרו. חכמים מותרים לקלקל ברה"ר ואלו הן פותקין ביבותיהן לקלח שופכים שלהן ברשות הרבים:

ביבותיהן. צנור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה"ר בימות החמה אין להם רשות מפני קלקול הדרכים ובימות הגשמים אין לחוש שהרי מטונפות ועומדות:

מפריח. . דאפקינהו לקוציו לדוכתא דרגילי אינשי לסגויי ביה ומש"ה חייב בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דבורו הוא כדפירשנו לעיל אליבא דהלכתא:

מצמצם פטור. דהאי הוא דשני בנפשיה דלא ה"ל לבעל הקוצים לאסוקי אדעתיה דאתי האי לאיחכוכי בכותל ודוק מינה דבור ברשותו כה"ג היכא דלא שני ניזק בנפשיה חייב והיכי דמי כגון החופר בור סמוך לרה"ר וכ"ש היכא דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. הרמ"ה ז"ל:

והזיקו חייב. המצניע כיון דלא אזיק אלא לאחר דנפל אבל אוזק מכחו דבעל הכותל [בעל הכותל] חייב דלא גרע מהיתה אבן בחיקו (דף כו:) דאע"ג דלא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה חייב:

בכותל רעוע. דהוה ליה לאסוקי [אדעתיה] שכותל זה עומד לסתור אבל בעל הכותל פטור דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה מילתא דלאו אורחא למעבד:

אבל בכותל בריא פטור המצניע. דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה שיסתור אותו אבל בעל הכותל חייב דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמצנעי ביה אינשי וכפותח בור המכוסה כראוי דמי ומיהו ברעוע ליכא לחיובי נמי מהאי טעמא שמא הצניעו שם כשהיה בריא משום דיותר ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע תחלה. הרא"ש ז"ל. והרמ"ה ז"ל תירץ דלא אמרי' מגו דהוה פושע לגבי זמן בריאות להוי פושע נמי לגבי זמן רעיעות וכתב עוד ז"ל אם נפל הכותל מאיליו אי בריא הוא שניהם פטורים ואי רעוע הוא המצניע חייב ואי סתריה אינש מעלמא שלא ברשות ל"ש רעוע ול"ש בריא הסותר חייב והמצניע פטור ואע"ג דברעוע מצניע הוא דחייב דפושע הוא מ"מ השתא הסותר חייב דלא גרע מכורה אחר כורה דאחרון חייב (דף נא.):

חייב בעל הבור. דה"ל לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו ולית לן לאטרוחי לבעל הדלי שילך לאודועי לבעל הבור:

בתוך שדותיהן. אבל בבתים ובחצרות לא משום דאורחייהו דאינשי למחפר בהו בורות שיחין ומערות:

בדגלת. נהר חדקל:

מילי דנזיקין. תלתא בבי דשייך בהו נזקין וגזל ומשיב אבדה ואונאה ורבית משום דלא מיקרי חסיד אלא מאן דעביד לפנים משורת הדין בין לקדש עצמו במותר לו בדברים שבינו לבין המקום בין למעבד הרחקה יתירא דלא ליגע באיסור גזל ונזקין וכיוצא בהן ואע"ג דבשאר מילי מוקים נפשיה אדין תורה וד"ס חסידא הוה:

ורבינא אמר דנהי דחסידא מחקרי חסיד גמור לא הוי עד דהוי חסיד בכולהו:

מתני' לזבלים. שירקבו התבן והקש ונעשין זבל לזבל שדות וכרמים:

וכל הקודם בהם. לזכות באותו תבן וקש זכה בין בגופן בין בשבחן דכיון דכי שביק להו התם זמן מרובה שבחיה מפני שהן נשופין ברגלי בני אדם וברגלי בהמה קנסו גופן אטו שבחן כי היכי דלא לשבקינהו התם:

ההופך את הגלל וכו' חייב בנזקו. דמפקיר נזקיו שלא ע"י אונס חייב אבל לא קנסו ביה רבנן למימר כל הקודם זכה משום דמאן דמפיק ליה לרה"ר לאו לאשבוחי מפיק דהא למילתא מושבח ועומד הוא ולנקות חצרו הוא דמפיק ולא עביד לשהויי התם:

גמ' לימא מתני' וכו'. דתני חייב בנזקו:

וצוברו כל שלשים יום. רשאי להניח שם:

שעל מנת כן וכו'. שלא יהו מקפידין על כך ומדאמרי' צובר ש"מ דס"ל דאי אזיק פטור מלשלם:

מתני' שלא בשעת וכו'. ואפי' ר' יהודה מודה דלית ליה רשותא לאפוקי ואי אפיק ואזיק חייב ולענין הלכתא פסקו המפרשים ז"ל דאפילו בשעת הוצאת זבלים אין לו רשות להניחם ברה"ר ודלא כר' יהודה דבפ' מרובה (דף פא:) מסכים לה כיחידאה לומר דלית הלכתא כותיה ובפ' הבית והעליה (דף קיח:) נמי אסיק לה בשיטה וכל כה"ג לית הלכתא כחד מינייהו:

[ל' גמ'] (דף ל:) ואילו כל הקודם וכו' לא קתני. ואי סלקא דעתך קנסו גופן אטו שבחן גבי גלל נמי ליתני כל הקודם זכה בגופן אטו שבחן כי היכי דלא ליפקי התם לאשבוחי:

דבר שאין בו שבח. כגון גלל דלא משבח (נמי) בהוצאתו דהא מושבח ועומד שהרי נתעכל קודם יציאתו ממעי האדם והבהמה:

[בגמ' (שם) איבעי להו לדברי האומר קנסו גופן משום שבחן לאלתר קנסינן או לכי מייתי שבחא קנסינן] לאלתר קנסינן מכי אפקיה כי היכי דלא לשהייה:

או לבתר דאשבח קנסינן ליה. דאיכא שבחא דאשבח באיסורא וקנסינן היתרא אטו איסורא דאילו כל כמה דליכא שבחא אכתי ליכא ממונא דאיסורא כי היכי דליקנוס היתרא אטו אסורא ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא קנסינן אלא לבתר דמשבח שוה פרוטה דאוקי ממונא בחזקת מאריה ומספיקא לא מפקינן ממונא מיניה:

ובגמרא (שם) איתמר רב הונא אמר הלכה ואין מורין כן והמפרשים ז"ל פסקו כוותיה דדוקא בדיעבד הקודם זכה בהן אבל אי אתא לאמלוכי בן לא מורין לו היתרא לא לגופן ולא לשבחן. ומיהו אי אתרו ביה לסלקינהו ולא סלקינהו מפקרינן להו לכתחילה דהא ר"ה גופיה אפקר חושלי והם שעורים קלופים שהוציאום בעלים לרשות הרבים ושטחום שם ליבשם משום שהתרו בהם לסלוקינהו ולא אשגחו וכדמסקינן בגמ' (דף לא.) הנך מותרין הוו:

מתני' נתקל הראשון. לא שנא במקום מדרון ולא שנא שלא במקום מדרון לא מפלגינן בהכי כלל:

חייב בנזקו. אוקימנא בגמרא בשהיה הראשון יכול לעמוד עד שלא נתקל בו השני ולא עמד דבכה"ג ודאי אפי' לרבנן דקי"ל כותייהו דאמרי דנתקל לאו פושע הוא הכא מחייבי ליה לפי שהיה לו לעמוד ולא עמד אבל אם לא היה יכול לעמוד פטור ולא אמרינן היה לו להזהיר דהא מטרד טריד ודוקא בנזקי גופו כלומר בנזקי גופו של שני הוא דחייב אבל לא בנזקי ממונו של שני דנתקל באחר כנתקל בבור הוא דהא ראשון נעשה בתקלה זו כבור דלא עביד מידי וכבר ברירנא לעיל דלא מצינו בור שחייבו בו את הכלים ואע"ג דבשאר נזקי אדם חייבין אפי' באונס ולא חשבינן ליה כבור התם הוא דקעביד איהו מעשה דקאתי היזקא מכחו אבל הכא חבריה הוא דאיתזק ביה וכן ממונו של ראשון כגופו לחייבו בגוף שני הנתקל בו וכמו שנפרש בגמרא בעזרת האל: