נימוקי יוסף על בבא קמא יג.

בתרתי פליגי. מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה דלמה לי למיתני או שלקה בחרסיה דאע"ג דהוחלק אחר במים נמי שנפלו כבר משמע (אלא הוחלק אחר במים בשעת נפילה מיקרי דאע"פ שכבר נפלה) כל כמה דלית ליה פנאי לסלק דבצעריה טריד ולא יכול לסלוקי נזקיו קרי שעת נפילה או שלקה בחרסיה אחר נפילה שהיה לו פנאי לסלק ומשום דסלוק שייך בחרסין והוי רבותא למימרא בסתם אפקרינהו ממילא טפי מוקמינן חרסים לאחר נפילה ולא אמרינן איפכא [ולאשמועינן] דאחר נפילה פליגי בהפקיר נזקיו כדמפרש ואזיל ולהכי מוקמינן הך דחרסין לאחר נפילה:

בשעת נפילה. דמר סבר ר"מ סבר נתקל דלא ידע לאזדהורי אנפשיה פושע הוא ולפיכך אם הזיק ממונו בשעת נפילה חייב דפשיעותיה גרמא ליה ומר סבר ר' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ואע"ג דלא אניס ממש אונס גמור כיון דלא פשע פטור ומדנקט האי לישנא דמשמע דלא הוי אונס גמור שמעינן דכי פליגי בדאזוק בשעת נפילה לאו בדאזוק מכחו פליגי דא"כ לכ"ע ליכא מאן דפטר דהא בהדיא רבי רחמנא אונס כרצון לחיובא אלא מיירי בהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן:

ולאחר נפילה. פרישנא דמיירי כגון דאית ליה פנאי לסלק ולא סילק מר סבר ר"מ מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה"ר דאפקר הוא חייביה וה"נ אע"ג דהני חרסיס מסתמא אפקרינהו כיון דמעיקרא ממונו הוו ועליה דידיה רמי לסלקינהו אם לא סילק חייב מידי דהוה אחופר בור ברה"ר ורבי יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור שחייבה עליו תורה הלכך כשהפקירו פטור ומסקינן לקמן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ במפקיר נזקיו אלא במפקיר נזקיו שבאו ע"י אונס דומיא דנתקל דסופו באונס ותחלתו לאו בפשיעה כדבעינן למימר קמן דאע"ג דאזיל ליה טרדיה והוה יכול לסלוקינהו ולא סלקינהו כיון דעל ידי אונס הוא דאתו פטור דמאי קא מחייבת ליה אי אשעת נפילה מינס אניס ואי משום דלאחר נפילה היה לו לסלק כיון דמעידן נפילה דאניס אפקורי אפקרינהו כהפקר דאתי מעלמא דמי דלא מיחייב לסלוקיה אבל מפקיר נזקיו דעלמא דלא אניס מודו ליה רבנן דחייב. וכי היכי דפליגי במתני' בתרתי ה"ה בברייתא דאע"ג דמדנקט לא סלקו ש"מ שהיה לו פנאי לסלק ועוד מדחייבינן בדיני שמים כדפריש' אבנו סכינו משאו מיירי בשעת נפילה משום דהני לא מפקר להו לפי שאין מתקלקלין בנפילתן וכין שכן לאו בורו נינהו אלא ממונו כשורו ומש"ה חייב דאל"כ [דלא פליגי אלא אחר נפילה] אמאי נקט שנפלו ברוח מצויה אפילו ברוח שאינה מצויה נמי חייב אי מיירי לאחר נפילה שהיה לו פנאי לסלק דכיון דלא אפקרינהו בממונו נינהו רמי עליה דידיה לסלוקינהו ואפילו נתנם שם אחר כדמוכח גבי גלל לקמן בשמעתין (דף כט:) וכן כתבו כל המפרשים ז"ל:

בין בשעת נפילה מטעם נתקל כדפרי' ולאחר נפילה מטעם מפקיר נזקיו:

במפקיר נבלתו. ולפי המסקנא דהא דפטרי רבנן במפקיר נזקיו שבאו מחמת אונס ה"נ כן הוא שמיתתה באונסו הוא ולא העמידה משם אלא הפקירה והניחה שימות שם ופליגי בהא:

היכי משכחת לה דליהוי איהו פושע בנפילת הגמל:

בשרעתא דנהרא. על שפת הנהר שכן דרך הנהר להתפשט והקרקע מטושטשת במים ונפלה דאיהו גרם לה. שרעתא לשון פשוט ורוחב מל' (ויקרא כב) שרוע וקלוט כי קצר המצע מהשתרע (ישעיהו כ״ח:י״ט-כ׳):

פושע הוא. מ"ט דרבנן דפטרי:

אנוס הוא. ומ"ט דר"מ דמחייב:

דאיתקל איהו ונפל ואיתקל ביה גמלא ונפלה ור"מ לטעמיה דאמר נתקל פושע הוא ומיהו רבנן אע"ג דפטירי בהאי נתקל מ"מ אי בשרעתא דנהרא איתקל במקום דאיכא דרכא אחריתי כיון דהוי פושע [גבי] גמלו אע"ג דלגבי נפשיה לא הוי פושע והשתא נמי בגופיה הוא דאיתקיל הגמל ולא בפשיעותה חייב דתחילתו בפשיעה וסופו אונס הוא אבל אי נתקל איהו [בנהרא] והזיק אליבא דרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא פטור [ואע"ג דאיכא דרכא אחרינא] דהכי קי"ל ולגבי גופיה דידיה ליכא לאפלוגי בין איכא דרכא אחריתא להיכא דליכא דרכא אחריתא מדלא פליג בגמרא הכי אלא גבי גמלי וכ"כ הרמ"ה ז"ל דכיון דבן דעת הוא סבר דיכול למעבר ולא איתקיל:

מאי מתכוין איכא. כלומר כיון דבתרתי פליגי בשעת נפילה בנתקל כדאמרי' ולאחר נפילה במפקיר נזקיו ע"כ כי קא מפליג בין במתכוין לשאין מתכוין בתרוייהו קא מפליג בשלמא בשעת נפילה אע"ג דנתקל הוא במתכוין להשליכה בשעת נתינתו כי היכי דלא לתזק בה ואע"ג דמחמת אונס נפילה קעביד כיון דבכוונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשיה ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי הזיק חייב אבל מפקיר נזקיו דמיירי לאחר נפילה מאי מתכוון שייך למימר תו ובמתכוון להשליכה ממש ליכא למימר דא"כ הוה משמע דכגון האי הוא דמחייב רבי יהודה אבל אם לא כוון להשליכה אע"ג דהוה פושע לגבי נפילה פטור וליתא דע"כ לא פטרי רבנן אלא במפקיר נכסיו דנתקל לאו פושע הוא לדידהו: