נימוקי יוסף על בבא קמא יב:

גופא דעובדא. דפנדא וקופינא ונפקא מינה נמי לדעת אי דלא מפקינן אלא אם תפיס תפוס:

גרגותא. בור מים להשקות ממנו שדות:

מאה פנדי. אם אינו יכול להציל ע"י דבר אחר אלא ע"י ההכאה ולא בהכאה אחת יכה אפי' מאה מכות ופטור וממילא שמעינן דשליח ב"ד נמי הכי דיניה בהדי מאן דלא ציית דינא דאי לא תימא הכי מארי ממונא היכי יהבי ליה רשותא למעבד הכי מי אלים משליחא דבי דינא:

והא דעביד דינא לנפשיה. היינו דוקא בממונא דשכיח בעיניה כי הכא גבי גרגותא דקא בעי מאריה למשקליה ולאצולי מידא דהיאך דבעי למגזליה או לאזוקי ממוניה ואין צריך לומר גבי הצלת נפשות אבל היכא דליתיה לממונא בעיניה אלא אפרועי הוא דקבעי אפרועי מלוה מיניה לית ליה רשותא למעבד דינא לנפשיה דהא תנן (ב"מ דף קיג.) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בב"ד ודוקא נמי היכא דאית ליה ראיה למציל דממונא דידיה הוא אי נמי דמודה ליה בעל דיניה בהכין אבל היכא דליתיה ראיה ולא מודה ליה אי עבד דינא לנפשיה ע"י הכאה וכיוצא בה מיחייב לשלומי לניזק דמי חבלה דע"כ לא קאמר רב נחמן אלא היכא דעביד דינא דאי נמי לא הוה עביד איהו לא עבדי ליה בי דינא בציר מהכי:

דאיכא פסידא. כי הכא אי אזיל ב"ד דאדאזיל ואתי קא דלי האי ולא ידעינן כמה דלה אי שמא יכלו המים ואין לו במה יפרע לזה:

[ל' גמ' (דף כח.) ת"ש הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא כו']. מדנקט ממלא שמעינן דאי הוה מקום פנוי למיזל ביה לית ליה רשות לשבר ואם שבר חייב דאע"ג דבעל הכד שלא ברשות הוא דעיילה לחצר חברו נהי דאית ליה רשותא לאפוקינהו אבל לשבר כיון שיכול לעבור כדרכו לא ואי אפילו בחצירו כן כ"ש ברשות הרבים כדאמרן לעיל (דף כז:) אבל כשמילא דהשתא אינו יכול לעבור כדרכו משבר כשיוצא ואע"פ ששבר בכדי שיכול לצאת בכניסתו משבר ונכנס כדי שיכול ליכנס ולצאת ברחבה ואע"ג דבלא שבירה הוה מצי לסלק החבית ולסדרם אפ"ה כיון דאיכא טירחא למעבד הכי לא אטרחו ליה רבנן:

[וקצותה את כפה] ממון. שנותנת דמי כפה ובספרי יליף לה בגזירה שוה דלא תחוס מעדים זוממין מה להלן ממון אף כאן ממון והא הכא דהאי איתתא דינא קא עבדא דהא לאצולי בעלה מידא דמאן דהוה מחי ליה קא עבדא ואפ"ה חייבת ממון:

מאי לאו וכו'. וקשיא לתרוייהו דאמר [לכ"ע] דעביד אינש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא [והאי נמי פסידא] הוא דלא ניחא ליה לאיניש לקבולי נזקא ולא צערא אדעתא לקבולי ממון וכל שכן דאפשר דאתי מיניה פסידא דלא הדר ואפ"ה חייבת:

לא שיכולה וכו'. דכל היכא שיכול להציל ע"י דבר אחר בלא היזק חברו כי מציל ע"י היזקא דחבריה לאו דינא קא עביד ודכ"ע חייב ושמעינן דהא דעביד איניש דינא היינו דוקא כשאינו יכול להציל ע"י דבר אחר אבל בלאו הכי לאו דינא קא עביד ואם הכה איש או בייש חייב ואפי' היכא דאי לא אציל הוה פסידא:

מתני' מני. דחייב בשעת נפילה ולאחר נפילה כדמפרש אביי ואזיל:

פטור מדיני אדם. משום דמיירי כשהפקירן לר' יהודה ולרבנן דסברי דבור שחייבה עליו תורה שלא הפקירן כדמשמע בסמוך:

וחייב בדיני שמים. משמע דמיירי בשיכול לסלקו דאי לא אמאי חייב אפי' בדיני שמים אבל השתא שהיה יכול לסלק ולא סילק חייב:

ברוח מצויה. דהוי פושע אבל נפלה גמלו ונתקל לאו פושע הוא כדמפרש השתא בסמוך:

ברוח שאינה מצויה דאנוס הוא ואונס רחמנא פטריה כדילפינן מולנערה לא תעשה דבר ודוקא באונס גמור דלא מצי לעיוני דלא ליתרע האי היזקא אבל היכא דהוה מצי לעיוני חייב דכה"ג ודאי רבי רחמנא אונס כרצון לחיובא כדמפרש לעיל פרק כיצד הרגל[דף כו:]: