נימוקי יוסף על בבא בתרא פב:

אמר המחבר מהא דאמרינן אמר תנו קיימיה לשטרא הוכיחו המפרשים ז"ל פ"ק דמציעא [דף יג: ע"ש תוס' ד"ה הא] דאפילו מיורשין לא גבי בשטר עד דמקיים ליה ושלא כדברי רבינו יצחק ז"ל שהיה מדקדק שם דלא אמרו קיום שטרות אלא לגבי בעל דבר שטוען ברי כלוה ומוכר ונותן גופיה שמכחישין השטר אבל מן היורשין אין צריך קיום וליתא:

אימר רמא אנפשיה. שהרי מתחלה לא צוה בענין שנתרצה בנתינתם משמע שהיה ספק בידו ואיגלאי מלתא למפרע שנזכר בדבר ומש"ה נאמנים אבל כשאמר תנו דפסקיה למלתיה משמע שאין לו ספק בדבר ואין להאמין ליתומים דנוגעים הם בדבר. והקשה רבינו אלפסי ז"ל טעמא דאמרו יתומים חזר ואמר אבא הוא דאין נותנין הא לא חזר לא והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא אמר תנו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכדי שלא יחזיקוהו בעשיר קאמר ותירץ דשאני הכא שאמר בלשון הודאה כגון מודה אני שמנה לפלוני בידי והתם דלא אמר בלשון הודאה ודמיא לההיא דגרסי' בפ' [זה בורר] (דף ל.) הרי שראו את אביהם שהטמין ממון בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם רואין אם כמוסר כלומר שירא מן המיתה וירא שלא יבא הפסד לאחרים אז אמרינן דדבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום כלומר שאמר אל תחשבו שכל זה הממון שלי אלא מפלוני ופלוני שהפקיד בידי ומת בלא צוואה אין חובה על היתומים להחזיר להם הממון דכדי שלא יחזיקוהו בעשיר מופלג כל כך הוא דקאמר:

בעי רבא ש"מ שהודה. כשאומר לו בעל חובו מנה לי בידך אמר לו הן מי יהבינן ליה דין בריא דאמרי' בפ' זה בורר (דף כט.) שאם לא אמר אתם עדים מצי למהדר ביה ולומר משטה הייתי וכשאמר אתם עדים אין כותבין לו שטר עד שיאמר להם כתובו כדאמרינן בחזקת הבתים (דף מ.) הודאה בפני שנים וצריך שיאמר להם כתובו משום דמצי אמר ניחא לי דתהוי מלוה על פה ולא בשטר ואסיקנא דאין אדם משטה בשעת מיתה הלכך לא צריך למימר אתם עדי וגם אצ"ל כתובו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:

מתני' גובה מנכסים משועבדין. בשבועה ובשאין שם נכסים בני חורין ואפילו זיבורית במדינה זו ואחר שישבע הלוה אם הוא בעיר או קרוב מהלך יום אחד שאין לו נכסים כתקנת הגאונים ז"ל:

הוציא עליו כתב ידו. דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל שהיא כמלוה ע"פ שיכול לומר פרעתי ושאינו גובה מן היורשים אלא כמלוה על פה דכיון דאין כאן שטר ראוי לגבות מן נכסים המשועבדים לא חייש לאנוחי ביד מלוה אע"פ שפרעו ולא מצי למימר ליה אם איתא דפרעתיך שטרך בידי מאי בעי כדאמרינן בשטר בעדים גובה מנכסים משועבדים דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי לקלא והוה להו ללקוחות לאזדהורי דלא למזבן מגברא דנכסיו משועבדין למלוה ואינהו דאפסידו אנפשייהו אבל ע"י עדים בלא שטרא לית להו קלא ואין להאשים הלקוחות וה"ה בשטר בלא עדים כגון כתב בכתב ידו מודה אני החתום מטה:

גמ' שעבודא דאורייתא. דכתיב (דברים כ״ד:י״א) יוציא אליך את העבוט החוצה שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו וה"ה מקרקעי הלכך כשמכרן אחרי כן דין הוא שיטרוף אותם המלוה:

משום פסידא דלקוחות. דהם אינם יודעים שהיה חייב משום דאין קול אלא במלוה בשטר דאיכא תרתי שטר ועדים וכדאמרן הלכך למלוה בשטר לא חיישינן להפסידם דאינהו אפסידו אנפשייהו וכתב רבינו אלפסי ז"ל דקי"ל כעולא דהא רב פפא דהוה בתרא פסק הלכתא הכי בפ' האשה נקנית (דף יג:) דאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא והא דיהיב הכא טעמא דמלוה על פה שגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דאוקמיה אדאורייתא וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין:

אמר המחבר כיון שמלוה ע"פ אינו גובה אלא מבני חרי כתב הריא"ף ז"ל שאין למלוה על פה דין קדימה במקום מלוה בשטר דשטרא כנכסים משועבדים חשיבא לגבי דידיה ומלוה על פה אינו גובה ממשועבדים וכן דעת הרי"ף ז"ל ורבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שיש בה דין קדימה לגבות ממנו או מיורשיו מן הקרקעות או ממטלטלין ששעבד באגב וכן דעת הרשב"א ז"ל כיון דקי"ל שעבודא דאורייתא כתב הרא"ש ז"ל פרק האשה נקנית דהא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין היינו דוקא היכא דידיע לן דלא פרע כגון שהודה וכו' כדאיתא פרק מי שמת אבל היכא דמספקא לן אי פרע טענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון ולומר פרע ואפילו שבועת היורשין לא בעו דלא אשכחן שבועת היורשין (שבועות דף מה.) אלא היכא שהיתומים באין להוציא כגון שיש שטר בידם והלוה אומר להם שהוא פרוע אז נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אבל להחזיק מה שבידם לא מצינו שתקנו שבועה לזו וכן כתב רב פלטוי גאון בתשובה אבל מחרימים סתם אם שום אדם יודע שאביהם לא פרע ע"כ: