נימוקי יוסף על בבא בתרא פג.

הוחזק כתב ידו בב"ד. כגון שהודה שזהו כתב ידו וב"ד כתבו עליו הנפק:

מהו. מי חשבינן ליה כשטר שחתמו בו עדים וגובה ממשעבדי או אמרינן דב"ד מחזיקין השטר כדי שלא יוכל לטעון מזויף הוא אבל כיון שההלואה אינה נעשית בשטר ועדים אע"ג דהשתא חתמינן עליה ב"ד לאו כמלוה בשטר הוי ולא גבי ממשעבדי ואסיקנא דכמלוה על פה הויא לכל תנאי ולא גבי ממשעבדי:

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. לאחר שנכתב ונחתם השטר בעדים כתב למטה אני פלוני בן פלוני ערב מוקמינן לה בגמ' דאי קנו מיניה הוא דאמרינן הכא דגבי מבני חרי שלא על אמונתו הלוהו שהרי היה כבר כתוב וחתום השטר וכיון דלא היו עדים חתומים על הערבות חשבינן ליה כערבות על פה ומוקמינן לה נמי בגמ' כגון דלא כתב ואני או ופלוני אלא אני או פלוני וה"ה חנוק לרבי ישמעאל דאי קנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה אבל בלא קנין לא שהרי לא הלוה לחבירו שום דבר בעבורו כדי דנימא על אומנתו הלוהו ונראה דה"ה לערב דכתובה דאי קנו מידו יגבו מיניה מבני חרי דהא הוה הוא כחנוק דתרוייהו מצוה קעביד הערב ולאו מידי חסריה לזה שנכנס לו ערב וכי היכי דמוקמינן הא דחנוק בקנין בגמ' ה"ה בערב דכתובה ואיזהו ערב דבלא קנין משתעבד כגון הלוהו ואני נותן לך דהא ודאי על אמונתו והבטחתו הלוהו:

אמר המחבר כתב הגאון ז"ל בשעריו פי' היה חונק הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעו ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן משמע דלאו חנק ממש קאמר וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ה מהלכות מלוה ולוה וז"ל מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורה שאפילו הלוה לו בעשרת אלפים או אם הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין:

מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה לא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו בדין הניחהו וכל זמן שתתבע אותו אביאנו לך וקנו מידו על זה אם לא יביא אותו הלוה יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם ויש מי שהורה שאפילו התנה אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד ולזה דעתי נוטה עכ"ל:

גמ' כשכתב פלוני בלא וא"ו לא שייך בשטרא ומשמע כמאן דפריש בהדיא ע"מ שאין עליו אחריות דמש"ה לא רצה לכתוב וא"ו שלא יכנס בשעבוד שקבל עליו לוה למלוה ומש"ה אפילו קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין אבל כשכתב וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכל אחריות ושעבוד שקבל עליו לוה למלוה קבל נמי הערב עליו הלכך גבי ממשעבדי ודוקא בקודם חיתום שטרות אבל לאחר חיתום שטרות אפילו בוא"ו [אפילו בקנין] לא גבי ממשעבדי ומיהו נראה דבוא"ו גבי מבני חרי דאשתעבד לקנין דשטר והוי כאילו קנו מיניה אבל בלא קנין ובלא וא"ו אמרינן בסמוך דערב שלא בשעת מתן מעות לא גבי אפילו מבני חרי ומיהו מסתברא טפי דאפילו מבני חרי לא גבי והוא"ו לא מעלה ולא מוריד לאחר חיתום שטרות שהרי כבר נשלם השטר בעדיו ומה שכתוב אחר כן כאילו נאמר על פה הוא וכיון שהוא לאחר מתן מעות אין הערב חייב כלום אלא דוקא בקנין כדאמרינן בסמוך:

אע"פ שקילס. דמשמע שהיה מודה לו מ"מ הלכה כר' ישמעאל דערב לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין והוא דקנו מיניה כדפסקינן בסמוך דהא ערב דבשלא בשעת מתן מעות הוא משמע כר' ישמעאל דמתני' בקנין ומדאמרינן דחנוק וקנו מידו משתעבד אתיא דלא כבן ננס [שמעינן] דהא מתני' בקנין נמי מיירי כדאמרן הלכה כר' ישמעאל נמי הכי הוא כדפסקינן בהא והכי אמרינן בגמ' א"ר יעקב א"ר יוחנן חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק והלכתא כוותיה אף בחנוק וכדפסקינן בסמוך דלא בשעת מתן מעות בעי קנין ולאחר חיתום שטרות וחנוק שלא בשעת מתן מעות [אחד] הוא והא דאמר ר' ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין היינו בערב שלא בשטר אבל בשטר גבי ממשעבדי ומדכתב הרמב"ם ז"ל דערב דכתובה אפילו בקנין לא משתעבד משום דמצוה קא עביד ולאו מידי חסריה צריך לומר דהכא בחנוק מידי דחסריה אע"ג דהוה משמע דשוין נינהו דהא ודאי מצוה קא עביד שמציל את חבירו וגם לאו מידי חסריה שהרי לא הלוה לו כלום אלא שרצה לחנקו כדי שיתן לו שלו אלא דמדמינן ליה לערב היוצא לאחר חיתום שטרות [משמע] שאינו שוה כ"כ עם ערב דכתובה לא במצוה ולא במידי לא חסריה וצריך לנו לחלק גם בין ערב דכתובה לחנוק וי"ל דמשום צערא דחבריה שחנק גמר ומקני אבל בערב דכתובה לית ביה צערא ולא מידי ואדרבה טב למיתב טן דו וכו':

ערב בשעת מתן מעות. כגון הלוהו ואני ערב משתעבד בלא קנין כיון דעל פיו הוציא מעותיו מתחת ידו דהא חסריה:

שלא בשעת מתן מעות. כהני דאמרן או שתבע הלוה בדין ואמר ליה אחר הניחהו ואני ערב אינו חייב כלום ואפילו אמר בפני ב"ד עד שיקנו מיניה דהא לאו מידי חסריה ולא אמרינן בההיא הנאה דמהימני ליה ב"ד גמר ומשעבד אלא בערב דב"ד כלומר שב"ד עשו אותו ערב כגון שהיו ב"ד רוצים לגבות מהלוה ואמר להם זה הניחוהו ואני ערב לכם כה"ג הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו ב"ד באותה הנאה שעבד עצמו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ה מהלכות מלוה ולוה. אבל בקנין אפילו בלא ב"ד שעבד נפשיה לגבות מבני חרי אם נעשה זה על פה ואע"ג דאמרינן [לעיל דף מ.] סתם קנין לכתיבה עומד נהי דלכתיבה עומד אבל אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפויין עד שיתנו עמו בשעת קנין ואע"ג דס"ל דאחריות טעות סופר הוא היינו כשהקנה ולא כתב:

ערב דב"ד לא בעי קנין. כבר מפורש הוא:

סליקא לה פרק גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא