נימוקי יוסף על בבא בתרא פב.

אמר המחבר בגטין ריש פרק הניזקין [דף מט:] ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד ותירץ בקבלן ופירש"י ז"ל שהתפיסה מבנו מטלטלין לכתובתה והיא מסרתן לאביו בתורת קבלנות [והחזירתן לבנו]. והקשו לו מתוך דאינו צריך לישא וליתן ביד ועוד שאם נשא ונתן ביד אין לה על הבעל כלום אלא על הקבלן כדאיתא בשלהי גט פשוט [דף קעד.] ומשום הכי משתעבד דכיון שאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ומשעבד נפשיה אבל ערב דאינו נפרע ממנו תחלה לא גמר ומשעבד נפשיה והרשב"א ז"ל כתב ולי נראה שלא בא רש"י ז"ל לפרש שתשא היא ותתן ביד ממש אלא לומר לך דתן לו ואני קבלן צריך וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל. ואלו בכתובה שהיא אינה נותנת כלום לא שייך קבלנות בה אא"כ יתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תן לו ואני קבלן ומדברי רבינו ז"ל נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה לחבירו ונתן לו קבלן עליהם שאין לו דין קבלן עד שיתן לו המתחייב ממון החיוב וחזר ואמר לו הקבלן תן לו ואני קבלן עכ"ל בחידושיו:

גרסי' בערכין כו' וגרשה לדביתהו. ולא נשאר לו במה יפרע כתובתה ובעי רב יוסף אי מצו לקוחות להכריחו שידירנה הנאה כדאמרינן גבי ערב במתני' כדי שלא יעשה קנוניא על הלוקח ובמקדיש נמי תנן בפ' שום היתומים [דף כג.] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשתו רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידירנה הנאה ואסיקנא כנהרדעי דדוקא בהני דתנן תנן וטעמא משום דליכא למימר בהו אינהו דאפסידו אנפשייהו דערב מצוה עבד ולא מידי חסריה אבל הלוקח הוא דאפסיד אנפשיה הלכך תגבה כתובתה ממשעבדי ולא יוכלו הלקוחות להדירה:

[ש"מ שהקדיש]. אמר המחבר מפ' במסכת ערכין דדוקא כשאמר כן כשהוא שכיב מרע ועל ההקדש אבל בריא אפילו על ההקדש אינו נאמן וכן שכיב מרע על נכסי הדיוט והתם משמע דכל היכא דאפשר בשאלה אפילו בריא נאמן מגו דאי בעי מתשיל עלה ולא אמרינן מי יימר דמזדקיק ליה חכם או בי דינא הלכך לא אתיא הא אלא בדלא אפשר בשאלה כגון שהקדיש על דעת רבים או שבאו נכסים ליד הגזבר דתו ליכא שאלה כדפרקינן בנדרים [דף נט.] בתרומה ביד כהן. והקשו הראשונים ז"ל תיפוק ליה כיון דשכיב מרע היה כשהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר דהא לעיל [דף קמח:] סלקא בתיקו וקאי ממונא בחזקת מריה וקיימא לן [דף קנא.] כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו ותירץ הרמב"ן ז"ל דהכא בשהקדיש כשהוא בריא כראוי אלא שאומר מעכשיו כשהוא שכיב מרע מנה וכו' ומהא דבעינן מקויים שמעינן שאין נפרעים מן היתומים אלא בשטר מקויים ולוה שהוא קיים והוא אינו טוען מזוייף אנן לא טענינן ליה ואם טען כן בבריא ואחר כך נתקיים השטר שוב אינו נאמן להביא עדים שפרע דכל האומר מזוייף הוא ולא לויתי כאומר לא פרעתי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדאיתא בפ' קמא [דף ו.]:

כל שצוה תנו אפילו יש שטר צוואה אינה אלא מלוה על פה ואם אמרו יתומים נתננו נאמנין בשבועת היסת כנ"ל וכן הסכימו רבותינו על ידי וכן כתב הראב"ד ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ב' טענות הם על הודאה. טענת משטה הייתי בך וליתא אלא בשהודה ע"י תביעה דיכול למימר כשם שתבעת ממני שלא כדין הודיתי לך בהשטאה. וטענת שלא להשביע את עצמו וההיא ליתא אלא בשאומר מעצמו ולא ע"י תביעה ושתיהם מתבטלות באומר אתם עדי בין אמר לוה או מלוה כדאיתא בסנהדרין [דף כט ע"א וע"ב] ואסיקנא דבהודאת ש"מ [דף קעה.] אין צ"ל כתובו ומיהו אין כותבין אלא בחייו דהא הודאתו כהודאת בריא היא ואם עמד אינו חוזר כדפירשנו בעובדא דאיסור [דף קמט.] וכו'. אם מת בטל שליחותו על הכתיבה ואין כתיבתם אלא מזכרת בעלמא ומה שכותבין שטר צוואה לאחר מיתה ההיא כיון דלמזכרת דברים היא וצריך שיכתוב לאחר מיתה כדי שיאמרו ומגו מרעיה איתפטר לבי עלמיה נתנו חכמים רשות לכתוב ועשאוה כמעשה בית דין שכותבין שלא בשליחות בעל דבר מפי מורי הרב הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל:

אם לאחר מכן שהקדיש נכסיו אמר מנה לפלוני בידי לא חיישינן למימר לגרועי מן ההקדש נתכוין הלכך נאמן ודוקא דאית ליה להאי שטרא שהיה לו ביד זה מנה ואם תאמר א"כ פשיטא הא קמ"ל דאע"ג דאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וה"ה דנימא להקדש קמ"ל דיגבה בלא שבועה בין מן ההקדש בין מן היתומים אבל אינו מקוים אינו גובה בין מן היתומים בין מן היורש דשמא מזוייף הוא והא דאמר הכי לאו משום שיהיה חייב לו אלא אינו רוצה להחזיק עצמו בעשיר שהיה מעני עצמו כשהיה בריא ושלא יאמרו עתה שהוא מתרושש והון רב ומיהו אם אמר תנו כיון דקא פסיק מילתיה שיתננו לו מיד ודאי קושטא הוא ולא משום ערמה הוא כאילו קיים השטר והה"נ דבלא שטר נמי אילו אמר תנו הכי הוי דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ונותנים: