נימוקי יוסף על בבא בתרא עא.

אמיה דרמי בר חמא כתבתינהו. בקנין ולא מעכשיו והיינו דהוה ס"ד דרב ששת דלא יכלה למיהדר בה [ומסקנא אחרון קנה] והכי קי"ל [דף קנב:] דייתיקי מבטלת דייתיקי ואע"פ שלא קם ממטתו ומת דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו אפילו לא עמד ונתנה לאחרים:

אמר המחבר כל שאילו עמד חוזר אינו כלל גמור בכ"מ שהרי אם נתן כל נכסיו בקנין מעכשיו והוא ש"מ או מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר דוקא אבל אינו בענין אחר וה"ה למכר והקדיש כל נכסיו כדלעיל אלא כלל זה בנותן סתם באמירה ואפילו בקנין סתם ובהדיוט וכל היכא דאמרינן אם עמד חוזר אינו צריך שיחזור בו בפירוש אלא כיון שעמד בטלה מתנתו מאליה דע"מ שימות נתן והרי לא מת וכן מוכיח במסכת גיטין. הריטב"א ז"ל:

והא לא משך. לא דק בלישניה דשטרא לאו בר משיכה הוא אלא בר הגבהה ומסירה:

מלוגא. כרך או נרתיק וכבר פירשנו לעיל דאיירי כגון דאמרה להוי לעמרם ברי הן ושעבודן דהא לא מתוקמא לישנא דש"מ אפי' במקום שהיה לנו לומר ולתקן דבורו כמו [דף קמז:] יאכל פלוני פירות דקל זה בפירות שלא באו עדיין לעולם אע"ג דהתם ודאי לא אמר כלום אם לא אמר דקל לפירות וכדלעיל:

האי פסקא דפרדסא הוי כל נכסים והיינו דהוה צריך רב דימי אחוה לשייר מיניה כדי דליהוי מתנת מקצת בקנין ואם עמד אינו חוזר ומסיק רב נחמן דכיון דאמרה ווי דקא מתה ההיא איתתא (אמר להו) א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומוכחא מילתא דמחמת מיתה הוה יהבה הלכך אפי' מתנת מקצת ובקנין אם עמד חוזר הלכך חזרתה חזרה וכיון שכן אי בעיא למהדר בתוך חליו וליתן לאחר מצו עביד וכדאמר כל שאילו עמד חוזר וכו' וכתבו רבוותא ז"ל דאפילו בקנין וזכוי דאמרינן לקמן גבי שכיב מרע דלא מצי למהדר משום דאין אחר קנין וזכוי כלום מכל מקום במצוה לאחר מיתה מצי למהדר וכ"כ בפירוש הרב הלוי בן מגא"ש ז"ל ונראה בעיני אחרונים טעמא דמסתבר:

אמר המחבר מצי למהדר אפי' בקנין ומעכשיו ושיור שהרי אינו נותן אלא על מנת שימות והרי הוא כאילו התנה בפירוש ומיהו אם התנה בפירוש שנותן מתנה קיימת לעולם וקנו מידו במעכשיו הרי הוא כמתנת בריא לדברי הכל והא דלא עבד הכי רב דימי משום דסבר דמאי דעביד הוה סגי ליה וזה ברור. הריטב"א ז"ל בהל' הרב ז"ל:

גרסי' [כו']. מהא דהתם למדנו שאע"פ שלא חזר בפירוש היכא דעמד מתנתו לאו כלום היא ואם נתק מחולי לחולי כיון שלא הלך אפילו על משענתו כאילו חליו הראשון לעולם עליו חשבינן ליה וכיון שלא חזר בפירוש מתנתו מתנה אבל אם הלך על משענתו איכא לספוקי כשנפל אחר כן למשכב ומת אם הוא חולי אחר וא"כ הוי כאילו נרפא מראשון והויא חזרה אע"פ שלא פירש הוא או דילמא מאותו חולי עצמו והויא מתנה כיון שלא חזר בפירוש הלכך אמדינן ליה:

הרי הוא כמתנת בריא. דכיון שאינו מסוכן ורוב החולים עומדים מחליים וראינו ששייר לעצמו מקצת מן הנכסים אמדינן דעתיה שהניח קצת נכסים אלו שיסמוך עליהם כשיעמוד מחליו עד שירויח ומה שנותן לאחרים מנכסיו נותן לגמרי וא"כ הרי היא כמתנת בריא ולפיכך בעיא קנין דדוקא בהניח כל נכסיו לאחרים הוא דסגיא באמירה בעלמא משום דאמדינן דעתיה דלא נתן כל נכסיו אלא אם ימות דאם קם ברור לנו שאינו רוצה להמית עצמו ברעב דכיון דמחמת מיתה קא עביד בכה"ג הוא דאמרינן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו והוי זה כמצוה מחמת מיתה דאע"ג דלא נתן אלא מקצת נכסיו כיון דאמר ווי דמית או כיוצא בזה דמשמע דמחמת מיתה יהיב סגי באמירה בעלמא ולא בעי קנין ואדרבה הקנין מגרע כח המקבל מתנה דכיון דפשיטא לן דלא יהיב אלא מחמת מיתה ושיהיו למקבל לאחר מיתתו של נותן איכא למיחש כיון שנעשה בו קנין ולא צריך נימא שמא לא גמר להקנות אלא בשטר או בקנין ואין שטר ואין קנין לאחר מיתה דכיון שיחול המתנה חלה ירושת היורשין וכשמואל דקי"ל כוותיה אם לא שהיה מיפה את כח המתנה כגון שאמר אף כתובו וחתומו דאז משמע שפיר שגומר להקנות לו בלא קנין והקנין לא עשאו אלא ליפות את כחו לעמוד כנגד המערערין אבל במתנת ש"מ במקצת דהוי כמתנת בריא וכדאמרן אי הות בקנין אפילו בלא יפוי כח לא שייך למימר שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר וכו' שהרי מחיים נקנה דמשום דאיכא שטר אין סברא שיגרע כחו כללא דמילתא מצוה מחת מיתה ואפילו במתנת מקצת וש"מ ובמתנת כל נכסיו ומסוכן שקפץ עליו החולי וכדפרישנא לעיל שוין דמקבל מתנתם זוכה בה לאחר מיתתם בלא קנין ואם יש קנין צריך ליפות את כחו וכדפרישנא ואם לא [לא] קנה דנימא שמא לא גמר וכו' וכדפרישנא ואם עמדו חוזרין ואפילו כי איכא קנין אלא שדעת רבוותא ז"ל דמצוה מחמת מיתה ומסוכן נחלקים מצד מה משכיב מרע שכתב כל נכסיו היכא דאיכא קנין וזכוי דאילו שכיב מרע שכתב כל נכסיו אסיקנא לקמן דקנה המקבל לכולי עלמא מעתה משום דאין אחר קנין וזכוי כלום ואין יכול לחזור בו בין לעצמו בין לאחר ובמסוכן ומצוה מחמת מיתה לעולם חוזר כמ"ש הרב הלוי בן מגא"ש ז"ל ונ"ל טעמא דמסתבר דש"מ הזכוי הוא גלוי דבמתנת בריא יהיב אבל אלו שידוע לנו שאינו לעולם אלא מחמת מיתה הזכוי אי אפשר לגלות מה שאינו והחילוק שיש בין המסוכן למצוה מחמת מיתה דמצוה מחמת מיתה הוא כי שמענו דאמר ווי דמית ומסוכן אפילו לא אמר מידי הוי דינו כמצוה מחמת מיתה כדמשמע בירושלמי דמסכת פאה דהתם מקשינן להא דמסוכן ממתני' דקפץ עליו החולי והתם בשקפץ משמע דמדמינן ליה להא דלא אמר ווי דקא מית ועוד דאי אמר היינו מצוה מחמת מיתה ואע"פ שלא קפץ עליו החולי דלב יודע מרת נפשו וכן העלו האחרונים ז"ל: