נימוקי יוסף על בבא בתרא סט.

גרסינן בירושלמי איזהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים כלומר שנפל למשכב פתאום וקפץ עליו החולי שלשה ימים ולפיכך חשבינן ליה כמסוכן:

אמר המחבר לענין מסכתין לא הייתי צריך לכתוב הא דרב ששת אלא ללקוט הפרי כוונתי:

גרסינן בגמרא [דף קמז:] אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא גזירה שמא תטרף דעתו עליו:

אמר רבא אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע אין יכול למחול משום דעשאוהו כשל תורה:

שמא תטרף דעתו. מתוך צער שלא יתקיימו דבריו ולפיכך תקנו שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין ואין צריך להמתין כל כך:

וחזר מחלו מחול. משום דלוה משועבד למלוה בשעבוד גופו ובשעבוד נכסיו שהן ערבאין כדאמרינן [דף קעד.] נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ושעבוד הגוף א"א למכרו הלכך אף על פי שמכר החוב עיקר השעבוד דהיינו שעבוד הגוף נשאר למלוה וכשמוחל מפקיע שעבוד הגוף וכ"ש שמפקיע שעבוד נכסים שאינם אלא ערבות ומש"ה מחול וה"ה שיורש יכול למחול ומיהו מחזיר מעותיו המוכר ללוקח דהא הלכתא היא (בב"ק דף ק.) דדיינינן דינא דגרמי דהפסיד מעותיו כשורף שטרותיו של חבירו וקי"ל דחייב:

אמר המחבר ואם כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך שוב אינו יכול למחול והריטב"א כתב שאם יש משכונא והחזיק בה ללוקח כגבוי וכתפוש דמי ושוב אינו יכול למחול ואפילו באתרא דמסלקי ויש חולקין בדבר וכל שיכול למחול יכול לעשות שובר הודאה שנפרע או להאריך זמן הפרעון ומשלם לזה כפי מה שהזיקו ואפילו מכר או נתן לו שלא באחריות ומי שמכר שטר חוב שיש לו על העובד כוכבים לישראל כיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו כדיניהם דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול וכן כל שנתן בדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה משלם וישראל שמכר לעובד כוכבים דינו כאילו מכר לישראל הריטב"א ז"ל:

אבל אם נתנו במתנת שכיב מרע האי שטר אין היורש יכול למחול. דמשום שלא תטרף דעתו עשאוהו כשל תורה ומתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן דהא אינה קונה אלא לאחר מיתה כירושה וכיורש תשיב המקבל וכי היכי דשני אחין יורשין לא מצי חד מינייהו לממחל מנתא דחבריה ה"ה הכא ומיהו כיון דטעמא דיורש לא מצי מחיל הוא כדי שיתקיימו דברי השכיב מרע ולא תטרף דעתו עליו משמע דהש"מ גופיה מצי מחיל וכ"כ ריא"ף ז"ל:

[ש"מ שאומר ידור פלוני בבית זה כו']. משום שהדירה היא דבר שאין לה ממש והפירות נמי דבר שלא בא לעולם נינהו ואין אדם מקנה דבר שאין בו ממש או דבר שלא בא לעולם ומדלא מתקנין לישנא למימר דבית לדירה קאמר או דקל לפירות משמע דדוקא בבריא דייקינן לישניה הלכך ש"מ שאמר תנו שטר חוב לפלוני לא קנה עד שיאמר הוא וכל שעבודא דאית ביה ומלוגא דשטרי [פי' רשב"ם כרך של שטרות] דאימיה דרב עמרם דלקמן [דף קנא.] הכי קאמר ליהוי לעמרם בני הם וכל שעבודא ואע"ג שלא האריכו לאדכורי בגמ' ונ"ל דלא שייך לאקשויי אמאי לא אזלינן בתר אומדנא הכא בש"מ כדלעיל במתני' וגבי מסוכן בגט דלגבי נפשיה אנן סהדי דודאי לא שביק נפשיה וגבי גט משום עגונא אקילו בה כמה קולות אבל לגבי מתנת אחרים אע"ג דאי לא בעי למימר דקל לפירות הא דאמר פירות דקל דברי בטלה נינהו מ"מ אין לנו אלא מה שהוציא מפיו. כן פר"ת:

אמר המחבר אע"ג דבהגוזל קמא [דף קד:] בשמעתין דמשלחין מעות בדיוקני מוכח דמהני הרשאה במלוה והיאך יכול להרשות הואיל ולא מהני ביה קנין מצי למימר משום דפסקינן במרובה [דף ע.]דשליח שויוה אף על פי שאינו יכול ליתנו בקנין יכול להרשות שליח במקומו בקנין וא"ת הואיל ואין המרשה זוכה בו אלא מטעם שליחות אם מת המרשה קודם שיגיעם הנפקד ליד המורשה כבר פסקה שליחות המורשה ואם כן לימא שיכולים היתומים להוציא מיד הנפקד יש לומר דכיון שאם בא הנפקד לפני ב"ד לישאל אם יתן הפקדון ביד המורשה היו אומרים לו ליתן שהרי יש להחזיק המרשה בחזקת חי הלכך אפילו איגלאי מילתא לבסוף שמת קודם שבא ליד המורשה אין יכולים יורשים לתובעו כלום שהרי ברשות ב"ד נתנן ואפילו נאבדו הוי אונס גמור כהנך שהוא פטור בהם. הרא"ש ז"ל בתוס' ריש פרק אע"פ בכתובות [דף נה:]:

גרסינן בגמ' אמר רבא א"ר נחמן ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתיה בבריא רב אחא בר איקא אומר איתא נמי בבריא כדאמר רב הונא אמר רב נחמן האומר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. פי' מלוה על פה שאין קנין תופס בה בבריא מפני שאינו בעין דבשלמא במלוה בשטר דלעיל אפשר למיכתב ליה קני הוא וכל שעבודא דאית ביה או אותיות נקנות במסירה ואע"ג דשעבודא הוא דמכר והשעבוד דבר שאין לו גוף הוא היינו לומר דודאי בפני עצמו אינו מכור אבל אגב הנייר מכור (והוי דכמאן דעתיה בשטרא דמי) והוי כאויר שאינו נמכר אלא אגב הבית אבל מלוה ע"פ אין קנין תופש בה מ"מ במתנת שכיב מרע אלמוה רבנן ואין היורשים יכולים לחזור בהם אי מת המצוה כיון דמצינו בה צד קנייה בבריא במעמד שלשתן כדלעיל ולפום האי טעמא קניית אויר בפני עצמו דליתיה בבריא בשום ענין אינו במתנת שכיב מרע והכי הלכתא:

תו גרסינן בגמ' [דף קמח.] אמר רבא אמר ר"נ את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירות דכל לגביה דנפשיה משייר בעין יפה משייר וחוץ מפירותיו נמי מקום פירי משייר [שם ע"ב] אמר רבא אר"נ אם תמצי לומר בית לאחד ודיוטא לאחר לא הוי שיור חוץ מדיוטא העליונה הוי שיור ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פי' כי היכי דקאמר ר"נ דפירות דקל לא מהני עד שיאמר גוף לפירות ה"נ כי יהיב דקל לאחד ופירותיו לאחר לא קנה בעל הפירות ולא אמרינן כי היכי דגמר בדעתו לתת מתנה גמורה לבעל הדקל הוא הדין לבעל הפירות ומקום פירי שבק ליה אלא פירי דוקא יהיב כמו שהזכיר בדבריו נמצא דלא קנה פירות וגם לא נתרוקנו לנותן דהא איהו לא היה בדעתו לשיירן לעצמו הילכך הכל יהיה לבעל הדקל דאית ליה קנין הגוף כך פירשו האחרונים ז"ל אבל אי משייר הפירות לעצמו כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום הפירי שבק לעצמו ואע"פ שלא פי' א"נ מצי לפרש בש"מ דמתני' דאם שייר קרקע כל שהוא אם עמד אינו חזר וכל לגבי נפשיה או ליורשיו בעין יפה משייר וא"כ אפי' בש"מ מצי מיירי אבל פשטא דמילתא בבריא היא [ומינה שמעי' לש"מ] ואתא למימר דאי יהיב דקל לאחר לא שייר לעצמו מקום פירות כדי דנימא הא שייר לעצמו דבר שהוא מחובר לקרקע והרי הוא כקרקע אלא דווקא הפירות שהם בעין שבק בלא מקום פירי הילכך כשנותן לאחר הפירות שהם בעולם לא שייר לעצמו כלום ואם עמד חוזר בתרווייהו:

בית לאחד על מנת שדיוטא העליונה. דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור [כדי] שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואף על גב דאם לגבי נפשיה הוי משייר הדיוטא הוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר את הבית [דף סג:] מכל מקום לגבי אחר לא הוה שיור:

חוץ מדיוטא. לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפילו לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפילו בלא ע"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטא הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירא דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטא ואמאי אצטריך למימר חוץ מדיוטא אי לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא הוי יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר:

אם כמחלק. שאינו מפסיק בדבורו אינו מחשב בכלום אלא שאומר שדה פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני עד שחלק כל נכסיו:

מת קנו כולן עמד חוזר בכולן. דכיון דלא משייר לנפשיה מידי אמדינן דעתיה כדאמרינן במתני':

אם כנמלך. כלומר דנראה מדבורו שבשעה שצוה לתת לראשון לא היה בדעתו לצוות עוד כלום אלא שנמלך לתת לשני:

מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. משום דבראשונים שייר לנפשיה מה שנמלך ונתן לאחר מכן לאחרים הלכך הוי מתנת מקצת והוי כמתנת בריא כדפרישית במתני' ואם עמד אינו חוזר אלא באחרון דלגבי דידיה הוי כנותן כל נכסיו אבל מת קנה אפילו האחרון ומדאמרינן דהראשונים קנו דלא הויא אלא מתנת מקצת צריך לומר דאיכא קנין אם כן כשמת איך קנה האחרון לימא דלא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה דמתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה אלא ודאי מיירי בקנין ובמיפה את כחו כדפירשנו לעילאי נמי בראיה (אלא) שכתב בכתב ידו שדה פלוני נתונה לפלוני או שאמר לעדים שיכתבו לו למזכרת צוואתו וכתבו בו לשון זה שדה פלוני נתונה לפלוני ומחתים עליו עדים וראוי לקנות בשטר זה כאילו אמר לו שדי נתונה לך בשטר זה ובכי האי גוונא לא חיישינן למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא דוקא כשאמר לעדים כתבו ותנו דמשמע מתוך דבריו דהמתנה לא תהיה אלא בכתיבה כ"כ האחרונים בשם הראב"ד ז"ל הלכך מת קנו כולם דלא אמרי' שבשטר זה נתכוין להקנותו כדי דנימא לא יקנה מטעם אין שטר לאחר מיתה: