נימוקי יוסף על בבא בתרא סט:

שכתב כל נכסיו. כלומר וקנו מיניה או בשטר וכדפירשנו לעיל אינו חוזר אם עמד מחליו דחיישינן שכבר שייר לעצמו דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואע"ג דהוה לן לאוקמי ממונא בחזקת מריה דספק הוא אם יש לו נכסים במדינה אחרת אם לאו מ"מ כיון דאוקימנא מתני' באומר [כל נכסיי משמע דהכא מיירי באומר שדה פלוני] [לפלוני] ושדה פלוני לפלוני ומדקאמר הכי ולא קאמר כל נכסי מוכח מילתא שפיר דאית ליה נכסים במקום אחר ואפילו כשמחלק נכסיו לשנים או לג' בני אדם שאז מוכרח לומר כן שדה פלוני לפלוני מ"מ אורחא דש"מ שמגלה דעתיה מעיקרא כשמחלק כל נכסיו וזה כיון שלא גלה ודאי אית ליה נכסים במקום אחר ומתני' דאמר בכותב כל נכסיו דאם עמד חוזר איירי דאמר בפירוש כל נכסי או מיירי באדם שמוחזק לנו שלא הרגיל מימיו ללכת ולהתעסק במקומות אחרים דהאי ודאי אע"פ שלא פירש דיהיב כל נכסיו כמאן דפריש הוא:

איביעיא להו וכו'. כבר פירשנו דנותן מקצת נכסיו כמתנת בריא חשיבא ובעיא קנין ואם עמד אינו חוזר ונותן כל נכסיו לא יהיב אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר והשתא בעינן דאם נתן לאחד כל נכסיו ואח"כ חזר בו ונתן לאחר מקצתן דהא קיימא לן [דף קלה:] דייתיקי מבטלת דייתיקי אי הויא חזרה בכולן ואין לראשון כלום ולשני הויא כמתנת בריא שכבר שייר לעצמו בההוא חזרה מקצת הנכסים או לא הויא חזרה אלא באותו מקצת ונמצא שלא שייר לעצמו כלום ואם עמד חוזר בכולן ופשיט מדתני ברישא דברייתא דשני קנה ראשון לא קנה אלמא דהויא חזרה בכולן דאי לא הויא חזרה אלא במקצתן וכל הנכסים בין שניהם מה נפשך אי מת תרוייהו ניקנו אי בשעמד תרוייהו לא ליקנו דכל נכסיו נתן ואם עמד מצי מהדר אלא ודאי מדתניא ראשון [לא] קנה ושני קנה אלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכולן ורישא מצי מיירי בין שמת (דהא) לראשון אין לו כלום בין בשעמד דהא לשני מתנת מקצת היא ואינו חוזר וסיפא דקתני וכולן לשני שפירושו מקצת הנכסים הנשארים לא מצי מיירי במת דאמאי לא ליקני שני מה שנתן לו אלא ודאי דוקא מיירי בשעמד ולגבי שני הויא כנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ומיהו הא דפסק תלמודא דהויא חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתן דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ואע"ג דהשתא הוי מתנת מקצת ובעיא קנין אנן בתר שעתא קמייתא דיהיב להו כולהו אזלינן וההיא שעתא בדבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולן. כך מצאתי כתוב לאחד מן האחרונים ז"ל:

אמר המחבר ואפילו נתן נכסיו לשני בני אדם וחזר בו באחד מהם הויא חזרה באידך כיון שהוא בדייתיקי אחד והיכא שנתן מקצת נכסיו לאחרים והשאר ליורשיו וחזר בו מיורשיו דעת רבינו הגדול והרמב"ן ז"ל דלא הויא חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כירושה דעלמא וכן נראה עיקר הריטב"א ז"ל ונראה לי דהיינו שנותן זה הנשאר שחזר בו ממנו [מיורשיו] לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת ש"מ יהיב אלא מתנת בריא וא"כ בלא קנין אי אפשר כלל:

איבעיא להו וכו'. מי אמרינן דהקדש כמתנה בעלמא ואם עמד חוזר כיון דכל נכסיו הקדיש ומחמת מיתה הוא עביד או דילמא כיון דמצוה קא עביד גמר בלבו להקדיש ואפילו עמד אינו חוזר אם תמצי לומר דמשום חומרא דהקדש גמר ומקדיש ולא מצי מהדר הפקיר מהו דלא הוי כהקדש וחוזר בו [או] דילמא שמא הוא כמתנתו שהרי רבים מברכים אותו ואפילו עומד אינו חוזר דאדעתא דהכי הפקיר ואם תמצי לומר דהפקר לא הוי כהקדש ויכול לחזור בו היינו משום שזוכין עשירים דלית בהו מצוה אבל חלק לעניים מהו וסלקא בתיקו הילכך בין הקדש בין עניים הם המוציאין דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה הילכך אם עמד חוזר ואע"ג דאמרינן [דף קלג:] דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דלא מצי למהדר על מה שידענו בבירור דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו היה להקדיש אפילו אם עמד הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה ולענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן [סוף פ"ד דפאה ותורת כהנים פ' קדושים] ספק לקט [לקט] ספק שכחה [שכחה] ואפילו הוה ליה כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושל' דוקא במתנת עניים ומקראי ילפי לה:

אמר רב ששת וכו'. אצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפילו בש"מ כדי דלא תימא דכיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה והיינו דהני אחריני יעמוד יהנה ישען עלה בתיקו ולא קנו בהו דאילו בבריא לשון זכייה הם שהקנין מוכיח כיון שהוא אומר ישען עליהם וקנין זה דכל כי האי גוונא לא הוי קנין דברים בעלמא כדאמרינן [לעיל דף מג.] דבלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו אף יחסין ויירש מצי למימר דלאשמועינן מתניתין דיחסין מועיל כמו יירש דלשון ירושה הוא [אי נמי] אתא לאשמועינן דהלכתא כר' יוחנן בן ברוקא כתב הראב"ד ז"ל דלאו כשאמר בלשון זה בלבד דא"כ הוו ליה כאומר ידור פלוני בבית זה שלא אמר כלום אלא באומר נכסי לפלוני שיהנה בהם שלשון זה סותר הא' דנכסי לפלוני משמע לגמרי וכשאומר יהנה ישען משמע דוקא עמידה ומשענת ולא מתנה ועלה בתיקו ולא קנה:

איביעיא להו וכו'. שמכר בקנין ומעכשיו אי נמי דקנה בכסף שלא תיקנו דליקני באמירה אלא דוקא במתנה ומשום דשויה כירושה:

מאי. מדמכר ועבד כולי האי ודאי גמר ומקנה ועוד שהמעות תחת ידו והוי כמאן דשייר שהרי יכול להחיות בהם ואם עמד אינו חוזר או דילמא כיון דלא שייר מנכסיו לעצמו לא מכר אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר ואסיקנא דאי איתנהו זוזי שעדיין המעות תחת ידו ודאי לכך הצניעם שיחזירם אם יעמוד מחולי אבל אם פרעם בחובו משמע שאין דעתו לחזור הילכך לא מצי מהדר:

איבעיא להו וכו'. אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובינצ"א והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה מהניא אע"ג דידעינן דלא היה מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב כן כתבו פרק הנושא בכתובות. הריטב"א ז"ל עד כאן:

שהודה. לאו למימרא שמקנה בהודאה דהודאה לאו קנין הוא לא בבריא ולא בשכיב מרע אלא הכי קאמר מהימנינן בהודאתו שמודה שנכסים אלו של פלוני הם ואם עמד אינו חוזר או דילמא עשוי אדם שלא להשביע את בניו ולאו קושטא קאמר הילכך אפילו מת אין לו כלום ואסיקנא ממעשה דאיסור דודאי מהימנינן ליה וקושטא הוא דקאמר ואם עמד אינו חוזר ודוקא בכי האי גוונא דהכא שהממון בעין והוא מודה של פלוני הם הוא דאמרינן הכי אבל במי שמחזיק עצמו בעני ואומר שהוא חייב לאחרים לא מהימנינן ליה למימר שיפרעו בניו להני אחרים אלא אמרינן עשוי אדם שלא להשביע את בניו והיינו ההוא מעשה דההוא גברא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי התם בסנהדרין פרק דיני ממונות (דף כט:):