נימוקי יוסף על בבא בתרא נא:

מתני' משמנין ביניהן. מפרש בגמ' שהוא מלשון שומא ששמין חצי שדה כמה שויה ויתן השווי בחלק הכחוש וישאר למוכר החלק השומן ואע"פ שבשומא נותנין לו חלק גדול מכחוש טפי מבשומן מ"מ ניחא לאינש טפי מעט קרקע מעידית ממרובה מזיבורית והכא מאחר שהמוכר הוא שאמר לו חצי שדה אני מוכר לך ידו על העליונה ליתן לו הכחוש דעל דעת זה קבלו כיון שלא פירש לו החלק והוא הדין נמי כשאמר לו המוכר חצי בדרום שדרכו לומר כפי ערכו של אותו חצי אם שוה יותר מהחצי האחר יתן לו קרקע בשיוויו מהחלק שירצה מוכר זה פירש הר"ש ז"ל ואינו נכון דהא בדרום א"ל ואי האי לישנא לא מהניא ליה מאי לישנא מהני ליה והנכון כמו שפירש ה"ר יצחק ברבי ברוך ז"ל ונותן לו בדמי חציה לרוח דרום בין שהוא כחוש או שומן בהשואת חלקים בעלויא וגרעון קרקע וכן פי' הראב"ד וכן הרמב"ם ז"ל:

ומקבל עליו. המוכר שיתן ללוקח מקום גדר וחריץ ובן חריץ כדי שלא יקפצו שם החיות ויתננו מבחוץ כדי שלא יצטרך למעט מחלקו של לוקח ויהיה כולו ראוי לזריעה דסתם מוכר חצי שדה כל צרכי השדה מכר לו:

גמ' והתנן משמנין. דס"ד משמנין לשון שומן כלומר שנותנין לו חלקו בשומן:

אמר ליה בעוד שעדנת לאכול תמרים ולא עסקת בתורה והוא לשון קנתור:

קיימא בגויה וקפצה. שיש ריוח לחזור אחור מעט ולקפוץ וכבר מפורש במתניתין:

סליקא לה פרק האומר

יש נוחלין. זה את זה הוה ליה למימר אלא משום סיפא דאמר ולא מנחילין הוא דלא מצי למימר הכי:

מנחילין ולא נוחלין. הוא בכלל נוחלין ולא מנחילין כדמפרש בגמ':

האב לבנים. היכא דאין להם זרע וכדאיתא בגמ':

והבנים לאב. לא איצטריך דבכלל האב לבנים נינהו דנוחלין ומנחילין האבות לבנים אלא לאשמועינן דהיכא דיש בנים ובנות הבנים קודמין לענין מנחילין אע"ג דלענין נוחלין הבנות שוות לבנים שהאב נוחל אותן לא תימא נמי שיהיו שוין גם לענין מנחילין:

ואחין מן האב כדאיתא בגמ' דמשפחת אב קרויה משפחה:

בני אחיות. כגון בני דינה אחות ראובן נוחלין ראובן מצד אמן וראובן אינו נוחל אותן דמשפחת אב דוקא היא המשפחה והאיך טעמא במתני' דאמר לא מנחילין ולא נוחלין (ומנחילין) דאחים מצד האם לא יגיע להם מזה לזה ירושה ובגמ' מפרש מתני':