נימוקי יוסף על בבא בתרא לט:

אמר המחבר ונ"ל טעם הרב משום דכל היכא שמחוסר מעשה כמו בשטר שצריך אדם לכתבו כל היכא שלא כתבו הוי כאילו אמר כתבו לו השטר כל היכא שלא אחזור בי קודם כתיבתו ודמיא לסיפא דע"מ דהכי פירושו הכא כמ"ש בפנים אבל בדבר שאינו מחוסר מעשה כבר הוא מחויב לא מצי למפטר נפשיה ממה שהוא חייב ע"כ:

ע"מ שתכתבו לו השטר חוזר בזה ובזה. דה"ק ע"מ שלא אמחה בידכם וקמ"ל דלא אמרינן יתנו הפירות ביד שליש דשמא יתרצה עוד בכתיבת השטר ואגלאי מילתא למפרע שנתקיים המקח משעה ראשונה דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי קמ"ל דלא קאמר הכי אלא כמו שאומר ע"מ שלא אמחה וכבר מיחה:

ואידך אם קדם מוכר כו' כאותה ששנינו כותבים וכו' אגב שאני וכו'. כלומר דוגמא כאותה ששנינו דלא נפיק מיניה חורבא דבשטרי אקנייתא מוקמינן לה דאי לאו הכי חיישינן שמא כתב למכור ולא מכר אלא שקנו כבר מיניה בקנין ואי [לא] לא הוי מקני שטרא דלבתר הכי אגב קרקע שקנה כבר ועוד דבלא אגב זכי בשטר הלואה או בשטר קניית קרקע אלא הכא [נמי] בדוגמא דלא נפיק מיניה חורבא קא מיירי וכגון דאמר לעדים כתבו שטר זה לפלוני ויהיה בידכם ואם יבא היום ויקנה שדה זו ממני תנו לו את השטר ואם לא קרעוהו ובא בו ביום וקנה [את השדה וכיון שהחזיק בו זכה] בהשטר בכל מקום שהוא והשתא לא הוי מוקדם ולא נפיק ליה מיניה חורבא והא דקני ליה להאי מטעם אגב טפי משטר קנייה או הלואה דעלמא משום דאותן נעשו בודאי אדעתא דהאי אבל הכא כי נכתב לא היה בו שום בירור שיקנה וא"כ צריך קנייה כשאר אותיות דעלמא:

אמר המחבר איכא מ"ד דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע וכו'. היינו דוקא שטרי מכירת קרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אגב קרקע בלא מסירה וכן כתב הרא"ש בשם רבינו האי גאון ז"ל ומשמעתין שמעינן תלת ש"מ שצריך שיאמר לו אגב וקני כשמחזיק בקרקע [כדי לקנות השטר בכ"מ שהוא] דמש"ה הוה ס"ד דמקשה דהוה מילי במילי לפי שצריך לומר לו קנה לך השטר אגב קרקע ש"מ דשטר חוב נקנה באגב בלא כתיבה ומסירה דהא דבעינן כתיבה הוא משום שלא יקנה מילי במילי והא פשיטנא דאגב שאני ולא קשה טעמא דמילי במילי וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו וש"מ שאם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח אין יכול להקנות לו אותו שטר אפילו בקנין אלא דוקא באגב קרקע דהא הוה ס"ד דמקשה שלא יקנה בכה"ג מטעם מילי במילי בשטר חוב ולא דחינן ליה אלא מטעם אגב דעדיף מקנין דהא מטבע אינו נקנה בחליפין ואגב קרקע מקני ומיהו אפשר לומר דכיון דהאי שטרא בכתיבה העשויה בשטר חוב וקנין עדיף כמסירה א"כ הוי הכא ככתיבה ומסירה דשטר חוב דקני והא דאיצטריך למימר הכא אגב שאני דעדיף מקנין משום שטר חוב הוא דקאמר דלא מיקני בקנין כדאמרן והסכימו הפוסקים ז"ל שאם מסר לו השטר וכל שעבודו בקנין לא מהני ואע"ג דאמרו [לעיל דף מ.] סתם קנין לכתיבה עומד (משום דכתיבה דבתר קנין אינו אלא לראיה ואנן בעינן הכא כתיבה דהקנאה ובלשון שטר מקנה):

כי אתא נפק לאפיה עד תווך. משמחה שהיה מביא לו המעות וכיון שנתנו לו ראיה נמי שהקנין היה קנין גמור ואם לא לא היו נותנין לו כדי שלא יתחייבו באונסים ולפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שלוחין ושותפין אילו עשאו שליח בעדים להביאם לו לא יתחייב באונסיו:

פיסקא מכר את הקרון לא מכר את הפרדות. ואפילו איכא דמים יתרים [ובהא מודה] רבי יהודה משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראין בשם אחד ודוקא בשאין אדוקין יחד אבל אם הם אדוקין יחד הכל בכלל המכר דפשיטא שעל הכל נתכוונו כיון דאיכא דמים יתרים אף על גב דאין נקראים בשם אחד הוא הדין לצמד ובקר אם אדוקים יחד כ"כ הרב ר' יהוסף הלוי והרב רבינו מב"ן ז"ל מיהו דוקא במכר אבל בשכירות הכל בכלל ואפילו אינן אדוקין דאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדות מאחר:

מכר את הצמד לא מכר הבקר. והשתא איירו חכמים [כגון] שמכר בלא דמים [אלא בקנין] דשיימי בי תלתא ומצי למימר ליה לא מכרתי אלא הבקר ולא אמרינן העול נכלל עמו אע"ג דאיכא דקרו לכולהו בחד שמא וקרא נמי כתיב (מלכים א י״ט:י״ט) והוא חורש שנים עשר צמדים ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתרים דאפ"ה אמרינן אין הדמים ראיה אלא מתנה נינהו וכדאיתא בגמ':

גמ' היכי דמי. כלומר במאי פליגי. אי באתרא דלא קרו ליה בחד שמא מאי טעמא דר' יהודה משום ייתור דמים אין לנו לומר שיכלל בשם שאינו שלו ואי באתרא דקרו לכולהו בשם אחד אם כן מאי טעמייהו דרבנן כולהו זבין דאע"פ דקרו ליה נמי בשמו המיוחד דהיינו צמד או בקר מכל מקום בכי האי ודאי הדמים מודיעים אפילו לרבנן:

לא צריכא וכו'. כלומר דאיכא מקצת דקרו להו בחד שמא ואיכא מקצת דקרו לצמד צמד ולבקר בקר בכה"ג קסבר ר' יהודה דהדמים ראיה לסייע אותו מקצת דמשמע שפיר דמינייהו הוא ועל המוכר היה מוטל לפרש ורבנן סברי דכיון דלאו רובא נינהו מצי מוכר למימר אנא מאותו מקצת דקרו לצמד צמד ועל הלוקח לפרש ופריך תלמודא מ"מ לרבנן ליהוי בטול מקח ואמאי קאמרי מכר את הצמד דמשמע דמכירתו מכירה וכי תימא בטעות גדול כזה לית להו לרבנן בטול מקח ולא אונאה והתנן ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת וכו' משום דקאי על הא דאמרינן דאין אונאה לקרקעות ואמר ר' יהודה דאף במטלטלין כאלו אין אונאה ומפרש התם בברייתא ס"ת לפי שאין קץ לדמיו דשמעת מינה דאף באונאה גדולה וידועה דברי ר' יהודה ואפילו הכי אמרו ליה רבנן דאיכא בהו אונאה דדוקא בקרקעות עבדים ושטרות הוא דאין אונאה ותריץ דההיא הויא דבר שהדעת טועה וכדאמרינן משום שאין קץ לדמיו אבל צמד הדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז:

מתני' המוכר את החמור וכו'. מפרשים בגמרא דטעמא דתנא קמא משום דסתם חמור לרכיבה עומד והילכך לא מכר את כליו דהם שק ודסקיא וכומני לפי שהם כלים מיוחדים למשאוי אבל אוכף ומרדעת שצריכין בין לרכיבה בין למשאוי אפי' רבנן סברי דמכר להו במכירת החמור אע"פ שמכר סתם ולא פירש שום כלי וה"ה הקילקי והחבק שהם הצינגל"א והפיטרא"ל לפי שצורך רכיבה נמי הני והכי הלכתא מדלא איפליגו עליה בפירוש במתניתין ואע"ג דאמר אביי לקמן רבי אליעזר ורשב"ג ור"מ ור' נתן וסומכוס ונחום המדי כולהו סבירא להו דכי מזבין איניש מידי הוא ותשמישתיה מזבין ומייתי להו כולהו כדאמרינן במתני' ולא מייתי לרבנן דהכא ואם איתא לעולא הא מרבו רבנן תשמישין כגון אוכף ומרדעת לאו למימרא דפליג אביי עליה אלא יש לומר דטעמא דלא מייתי להו משום דלא פרשי רבנן למילתייהו לא במתניתין ולא בברייתא א"נ לא מייתי אלא הני דשיטה נינהו ולית הלכתא כוותייהו כדכתב רבינו אלפסי ז"ל הלכך לא בעי לאיתויי רבנן דהלכתא כוותייהו [בהדייהו] א"נ לא מייתי אלא הני דמרבי טפי מתנא קמא דידהו: