נימוקי יוסף על בבא בתרא טז:

אנן אחתיניה. הפסדנוהו ונתנו זכות לחבירו:

אנן אסקינן ליה. בזכותו [כשהיה] קודם שנפסק הדבר ושניהם שוין ולא חיישינן אם ילגלגו הבריות על ב"ד שסותרים דבריהם וכתב רבינו האלפסי ז"ל דהלכתא כרב [נחמן] בין באחותיה בין באסוקיה ושבקינן להו וכל דאלים גבר וכן פר"ש ז"ל וכל דאלים גבר נראה דסבירא להו ז"ל דאפשר למיקם עלה דמילתא ודאי מי שהדין עמו יחקור אחריהם להוכיח שקרם וקרוב הוא שנדע הדבר בבירור ע"י זה ורבינו חננאל ז"ל פי' יותר בריוח דאפילו לא מצינן למיקם עלה דמילתא דאז לא נימא כל דאלים גבר אלא יחלוקו כדלקמן [דף לה. אליבא דרב] אפ"ה הכא מיירי כגון שמתחלה היתה ביד ראובן והביא שמעון עדים שהיא של אבותיו וסלקנו ממנו ראובן והורדנו בה שמעון ועכשיו שמצא ראובן עדים מסלקינן לשמעון ומחזירין אותה לראובן וכן מוכח בירושלמי [בפירקין הלכה ד ע"ש] דהאי עובדא הכי הוה ומכל מקום לענין הלכה נראה למפסק דכל דאלים גבר כלומר מי מהם שיגבר תחלה ותפס לא יוכל חברו להוציא שוב מידו אפילו יגבר אח"כ אלא בראיה וכפי' הר"ש ז"ל לקמן במקומו:

שטרא זייפא הוא. כלומר שהיה אמנה שכתב לו שטר מכירה זו אם מפני שצריך מעות ובוטח בו ומאמינו שאם לא יצטרך יחזיר לו השטר וכתב הריא"ף ז"ל פרשי רבנן דהאי שטר זייפא לא ציורי צייריה דבכה"ג אפילו רבה מודה דלא אמרינן מגו ואפשר כדפי' הר"ש דצייריה יפה עד שהם סבורים שהיא חתימת ידם אמרינן שפיר מגו אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא שהרי קיימו א"כ ניהמניה במאי דאמר שטר היה לי ואירכס וחשיב ליה רבה כהוחזק באותו קרקע אע"ג דלא דר בי' שני חזקה כיון דאית ליה שטר שראוי להאמינו ומגו לאוקומי ממונא הוא ורב יוסף סבר כיון שהודה ששטר זייפא הוא נתבטלה זכותו וחזקה שלו בממון זה הילכך הוי מגו לאפוקי ממונא ולא אמרינן [כך פי' התוס'] וכ' הר"ש ז"ל דהאי מגו לא דמי למגו דעלמא דהתם שתי הטענות אפשר שיהיו אמת אבל כאן דומה למגו במקום עדים כיון שהבעל דין מודה ונראה דלפי' הר"ש ז"ל אפילו לאוקומי ממונא לא חשיב האי מגו דאע"ג דאמרינן מגו כי האי דלקמן [דף לו.] מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה דמדאמר מפלוני משמע ולא מינך מ"מ האי דמי טפי למגו במקום עדים כיון שהודה ממש בפניו אבל אבל הרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב דמגו חשוב הוא ככל מגו דעלמא אלא דלאפוקי ממונא לא אמרינן מגו ופסק תלמודא דכיון דארעא קיימא ברשותיה דהאי אוקמי ממונא ברשותיה חשבינן ליה ונאמן משום האי מגו והוה ליה אידך כמוציא מחבירו דספיקא לן הילכתא כמאן הלכך פסקינן הכא כרבה ובזוזי כרב יוסף:

ערבא. ערב קבלן כגון שאמר לו תן ואני קבלן א"נ שהתנה המלוה ואמר בשעת הלואה ממי שארצה אפרע תחלה ומש"ה נפרע ממנו:

והא שטרא. ומיירי כגון שכתב לו המלוה התקבלתי [ממך ונתן לו זכותו הא לאו הכי אע"פ ששטר החוב יוצא מתחת יד הערב אינו גובה בו כיון שהלוה] לא היה משועבד באותו שטר לערב אלא למלוה לאו ראיה היא כלל לומר הא שטרך דשמא פקדון הוא אצלו:

כה"ג מאי. הוי כאילו לא נפרע כיון שלא היו לו שני שטרות אלא זה בלבד ואע"פ שפרעו הא הדר אוזפינהו או דילמא מ"מ כיון שפרעו כבר נמחל שעבודו ולא אמרינן ביה דלהימניה במגו כדלעיל:

אמר אביי. דלאביי פשיטא ליה דכי היכי דלעיל לא אמרינן מגו הוא הדין הכא וכיון דהלוה לא הודה לו דהדר אוזפיה אמרינן זוזי היכא דקיימי לוקמי:

אבל אהדרתינהו ניהלך. אותם מעות עצמן מחמת שהיה נשוף צורתם או שהאדים נחושתם הוי כאילו לא נתנו כלל:

במשכנתא. היא משכנתא דסורי דכתבי במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף:

והוו לי זוזי אחריני גביה. ומיירי כגון שהיה לו שטר מאותן זוזי דאם לא כן היכי קא"ל אביי תא אישתעי דינא בהדייהו באיזו ראיה ידון עמהם הא אפילו הלוה לו בעדים טענינן להו ליתומים שאביהם פרע ואין לומר דתוך זמן הוה דא"כ היכי קאמר רבא בר שרשום דלא יפרע אלא בשבועה הא בג' אלו דהיינו [לעיל דף ה:] תוך זמן או [דף קעד:] בחייב מודה או דשמתיה ומת בשמתיה נפרע בלא שבועה:

לא יפרע אלא בשבועה. אע"ג דהשתא קטנים הוו ואפילו בשבועה (ערכין דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן מ"מ על המתנת המעות עד שיגדילו לא היה חושש אלא על השבועה:

אוכלה שיעור זוזאי. דוקא בשאכלה ג' שנים בחיי אביהם דהשתא הוא דנאמן במגו בלא שבועה דאין היתומים יכולים להשביעו היסת שהרי אין להם טענת ברי שלא לקחה מאביהם אבל אם לא החזיק בחייו לא דקי"ל (ב"מ דף לט.) אין מחזיקין בנכסי קטן:

אמר המחבר אוכלה שיעור זוזאי דוקא בשכבר אכל הוא דמפטר וכדרך שאמרנו אבל מקמי שאכל לא מפטר משבועה אפי' במגו ואע"פ שהוא משיב אבידה וכן הסכימו הגאונים ז"ל במלוה על המשכון אע"פ ששוה מנה ולא היו שם עדים ותובע עליו חמשים אפ"ה נשבע כיון שבא ליטול: