נימוקי יוסף על בבא בתרא יז.

דמגו דאי בעינא אמינא וכו'. משמע מהכא שגם לאחר דהוה אכל פירי ואע"פ שהיה שטר בידו כדפירשתי היה צריך לטעון מגו לפוטרו משבועה ונפקא לן מינה לענין הא דאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע וכו' דאף אם נטל בלא שבועה מחייבינן אותו לישבע מיהו אם לא בעי לאשתבועי לא נחתינן לנכסיה אלא דהיו משמתינן ליה עד דמשתבע כדין מי שהוא חייב לישבע שבועת היסת וכ"כ רבינו אלפס ז"ל בהל' שבועות:

לקוחה היא בידי. מפני שהחזיק בה כבר כדפירשנו ופטור משבועה [עיין בתוס'] כדאי' בתשובה לגאון שדרו ממתיבתא לכך נקראת חזקה שהיא כשמה ולא מיחייב שבועה וכן כתב הרא"ש ז"ל אע"פ שהרי"ף והגאונים ז"ל כתבו דנהי דאין נשבעין על הקרקעות היינו שבועה דאורייתא אבל דרבנן בעינן הא כתבינן דיתמי לא מצו למטען ברי:

א"ל לקוחה היא בידי לא מצית אמרת. כדי שתפטר משבועה אף אם אכלתה דכיון דנפק קלא דארעא דיתמי היא אין לך מחאה גדולה מזו והיה לך ליזהר בשטרך דטעמא דמחאה כי היכי דלישמע לוקח וישמור שטרו הכא שמעת. כן דעת רבינו האי גאון ור"ח ז"ל:

תא אישתעי דינא בהדייהו. על שטר חובך ותשבע ותטול:

אנא קריביה. וראוי ליורשו:

אתא ההוא גברא אמר שהוא נמי ראוי ליורשו והחזיק בו קודם ואכל הפירות דהא ספק הוה וכל דאלים גבר:

לסוף אייתי סהדי. רב אידי שהוא קרוב ראוי ליורשו ואין יודעין שהאחר ראוי כמוהו השתא הוי הוא ודאי וההוא גברא מספקא הוא בעצמו אם ראוי ליורשו כרב אידי לפיכך אוקמי רב חסדא בידיה אבל לא ס"ל שיצטרך לחזור מה שכבר אכל דכיון דליכא סהדי דאכל נאמן הוא לומר קרוב אני במגו דאי בעי אמר לא אכלי וכיון שכבר קדם לאכול אין מוציאין ממנו דשמא קרוב הוא כרב אידי וחלקו אכל:

אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא. כיון דרב אידי ודאי והאי גברא טען שהוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי אף על פי שקדם ואכל מוציאין מידו דלא מהימן במגו של ספק להוציא ממון מן הודאי כך היא גרסת הרמב"ן ז"ל ופי' דאילו ה"ל לרב אידי סהדי דהוא קרוב טפי אפילו רב חסדא הוה מודה דמגו במקום עדים לא אמרינן כיון דאודי [דהוא ספק] בכה"ג ה"ה שיש להורות השתא. ואי האי גברא גופיה הוה טעין [ודאי] שהוא קרוב טפי אמאי הוו פליגי אביי ורבא יהא נאמן במאי דטעין שהוא קרוב טפי מגו דאי בעי אמר לא אכלי דהנך סהדי לא מכחשי ליה אלא שאומרים דרב אידי קרוב:

האי אייתי סהדי דאבהתיה. כלומר מעולם לא מכרוהו ולפיכך אמרו אביי ורבא דהוי מגו במקום עדים שאם היינו מאמינים מה שטוען שהוא של אבותיו משום מגו א"כ חשבינן להאי מגו טפי מעדות העדים דאמרו שלא היה של אבותיו אלא מאבותיו של זה מדאמרו שלא מכרוהו מעולם ומגו במקום עדים לא אמרינן והלכתא כאביי ורבא הילכך הדרא ארעא והדרי פירי בין דאיכא עדים דאכל בין ליכא אלא שהודה איהו:

ההוא [כו'] דאכלה תרתין שנין. כלומר לא מצא עדים אלא לשתי שנים:

הדראארעא. דהא ידעינן דשל זה היתה וכן הודה הוא גופיה:

והדרי פירי. שאכל בשתי שנים אלו דהא איכא סהדי ולית ליה עדי חזקה אבל מהשנה השלישית שאין עדים לו ואפילו בכל השנים אם אין עדים שאכל פטור [הכי איתא בפי' רשב"ם וחייב שבועת היסת על הפירות דזבנינהו מיניה דמיגו כו'] בשבועת היסת מיגו דאי בעי אמר לא אכלי אלא פורתא שהיה נאמן דלא מיגרע חזקתו שהרי אפשר שבשלש שנים אלו לא הוציא אלא מעט כי אמר אכלי ודידי אכלי נאמן לגבי פירי אע"ג דלגבי ארעא לא מהימן אבל ליכא למימר דהשתא [נמי אמאי] דמסהדי דאכל דלהימניה דדידיה אכל לגבי פירי מגו דאיבעי אמר לפירות ירדתי שהיה נאמן משום דהוי מגו לגרוע טענה ולא אמרינן דטפי ניחא ליה למימר מינך זבינתה שרוצה לזכות גם בקרקע מלטעון לפירות ירדתי שלא יזכה בקרקע: