כתוב שם פסחים ז:

א] והא דתניא האוכל חמץ של הקדש וכו' ודכ"ע כר"י הגלילי סבירא להו וכו'. א"א מה צורך להעמידה כר"י הגלילי מדאוקמת הכי למתניתין לדחות הראיה שאין למדין מן המשנה לפי מדה משלם נאמר בכאן שלא לצורך שאינה דחייה שיהיה הכל שלא כהלכה שהרי אפי' לרבנן דאסרי ליה בהנאה ה"מ דהדיוט אבל דגבוה ודאחרים כשם שאין בהם משום תשביתו ולא משום לא יראה כך הם מותרים למכור לנכרי הלכך מאן דאמר מעל סבירא ליה פודים את הקדשים להאכילם לכלבים וכן למכור לנכרי ויעשה ממנו הנכרי מה שירצה ואין חוששין לבזיונו אחר שיצא לחולין ואע"פ שחוששין לקדשי בדק הבית הלכך ממון הקדש הוא וי"א ג"כ סבירא ליה הכי אלא שפטרו אותו משום כרת כשהזיד בחמץ ועל זה הדרך הולכת כל השמועה דלא כרבי יוסי הגלילי אלא כרבי שמעון דלאחר זמנו מותר למכרו לישראל ובכולהו אין פודין גרסינן והוא לצורך שלא כדברי זה:

ב] והא רב אחא בר יעקב וכו'. א"א וכי יש בל יראה לאחר זמנו אפילו בישראל והלא שבעת ימים כתיב אלא ע"כ תוך זמנו קאמר דאיכא בל יראה בשל ישראל ובשל אחרים ושל גבוה מותר ויליף שאור דאכילה מדראיה ואי אמרת כיון דלעסיה קניא איכא למימר כגון שתחב לו חבירו למקום שאינה יכולה להחזירה אלא ע"י הדחק דבההוא דוכתא לא קני הואיל ושלא לרצונו הכניסה לו וחזרתה אינה אלא מדוחקא ולא אמרינן הכא אי בעי מהדר שהרי מקום דחוק הוא ואין כאן קניית ממון קודם חיוב הבליעה שנהנו מעיו מן החמץ וכיון שהוא של אחרים או של גבוה אין בו חיוב חמץ: