הגהות מאלפס ישן על בבא בתרא יג:

נ"ב פי' דאוקמא בלוקח:

פי' ג"ט:

תיבות בין מלמטה מוקף ונ"ב בגמ' אינו:

נ"ב וא"ת וליחייב משום אש מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה חייב משום אש והכא איירי ברוח מצויה מדפריך מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דהתם איירי ברוח מצויה וי"ל דלא דמי לאש דאינו חייב משום אש אלא כשעשה האש לבדו בלא סיוע הרוח ואח"כ הולך ע"י הרוח אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוי רקתא אזלי כל עיקר ולא דמי לגורן דחייב להרחיק אע"ג דזיקא דממטי ליה וי"ל דמתני' אתיא אליבא דרבנן והכא לא מיירי אלא אליבא דר' יוסי דלא מחייב אלא בגירי דיליה וא"ת ומ"ש מנמייה דאפי' אליבא דר"י מרחיקין דהיא ממטי נפשה וי"ל דהתם משום דזימנין דבהדי דמנח וכו' ויתבא ברישא ולא דמי לעורבין דקאמר רב יוסף אפיקו קורקור וי"ל דגמ' לא ס"ל כרבינא דר"ת פוסק כמר בר רב אשי וכאמימר ועוד אומר ר"י דבע"ח חמיר טפי מרוח שכוח אחר מעורב בו כדאמרי' בב"ק. תוס':

מידיהן הוא בא לו כצ"ל: [ה] נ"ב שייך לגמ':

שהוא כצ"ל:

נ"ב שייך לגמ':

נ"ב פי' כשאחז אדם הכד בידו נייד הנכמתא דבר מועט עי' בתוס' או כפי' הריצב"א דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אע"פ שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך:

נ"ב והזיק דחייב לשלם דשאני התם דניחא ליה דליזיל אבל הכא לא ניחא ליה:

נ"ב מפרש:

נ"ב ונ"ל דכן צ"ל אפ"ה לא שמעינן טעמא מפורש בגמ' כלומר אע"ג דקשה פשיטא והיה לו להתלמוד לפרש אפ"ה אין הגמ' מפרש מזה כלום וכולה מתני' מפרש מלבד זה:

נ"ב פי' ד' אמות:

נ"ב רבה א"ל לרב יוסף: