המאור הגדול על בבא מציעא יב:

וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו אפילו המושלכין לרחוק ע"י הרוח בשלמא לרבא כיון שאין חזותו מוכחת עליו שהרי הולכין לרחוק מותרין וקס"ד דתמרי לא ידיעי דנתרי ואהדר ליה תמרי נמי ידיעי דנתרי כתאנה ואפילו המושלכין תחתיהן מותרין שאין הולכין לרחוק מותרין ואע"פ שחזותו מוכחת עליו ואין נמאסין בנפילתן דכיון דאיכא שקצים ורמשים דאכלינהו מעיקרא אייאושי מייאש על הקרובים כ"ש על הרחוקים:

ועוד כתב הרי"ף ז"ל ומקום נמי הוי סימן מדאמרינן לקמן וניהוי מקום סימן ומפרקינן במדדין וכו' ולא היה צריך לכל זה מאחר דפסק כרב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברשות היחיד דרך הגהה חייב להכריז בדבר שאין בו סימן ממילא שמעינן דמקום הוי סימן ורבא לטעמיה דאמר מקום הוי סימן ובגמ' מתרץ לה למתניתין בפירוש משום הדין טעמא: