המאור הגדול על בבא מציעא יב.

[דף כב ע"א] תא שמע שטף נהר קוריו עציו ואבניו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו קס"ד בשאין יכולין להציל ומאי אם נתייאשו הבעלים דידעי ביה הא סתמא לא כלומר דלא ידעי ביה אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאביי וסיפא דאם היו הבעלים מרדפים כלומר אם יכולין להציל ברדיפתן ואע"פ שאין מרדפין לא הוי יאוש וקשיא לרבא ואוקמה רבא כולה ביכולין להציל ואם נתייאשו דשמעיניה דאייאש ואקשי' אי הכי מאי אם היו בעלים מרדפין כיון שיכולים להציל אפילו אין מרדפין כל היכא דלא שמעיניה דאייאש חייב להחזיר ואוקמה ביכולין להציל ע"י הדחק ואם נתייאשו שלא רדפו הרי אלו שלו הא רדפו חייב להחזיר ודוקיא דרישא היינו סיפא מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וכו' פירוש היינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר שנפלה לו האבדה באמצעית הנהר מקום שהמים שוללין בהם כדאמרינן בהכונס צאן לדיר בענין אלו מפסיקין לפיאה והשלולית כה"ג מותר אפילו שלא מדעת דרחמנא שרייה בכל ענין ואין צריך ליאוש שלו ולא לידיעתו לפי שהיא אבודה ממנו ומכל אדם ואין דומה לזה שטף נהר קוריו עציו ואבניו שזו השטיפה אינה בשלולית כלומר באמצעיתו של נהר אלא בגדותיו ע"י רוב גשמים ואיירי דיקירי פלטי להו מיא וממנו הם אבודים אבל לא מכל אדם שאפשר שיחסרו המים כשיגיעו למקום אחר ויניחום המים ברשות אחר:

[שם ע"ב] ואיסורא דומיא דהיתרא כתב הרב ר' אברהם ז"ל הא תיובתא לא נהירא לי' ולי נראה דלאו דוקיא דדייקינא ממימרא דרבי יוחנן הוא דכל קושיא כה"ג ליכא לאפוקי מדוקיא אלא מסקנא דמימרא כר' יוחנן הוא ור' יוחנן הוא גופה אמרה בפי' למימר דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש והיינו תיובתא דרבא: