חידושי רמב"ן על חולין מד:

והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא. ה"ה דמצי לאקשויי אינהו היכי עבדי הכי והתניא הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכן בעובד' דאית' במס' נדה דאחוי דמא לרבה וטמא והדר אחוי לאחריני ושרו והוינן בה והתניא חכם שטמא וכו' אלא משום דאינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי. ויש מי שאומר דכי אמרינן לא ישאל לחכם ויתיר ה"מ בשואל לו סתם אבל פלוני אסר לי מטעם זה מותר שאם טעה ראשון בדבר משנה חוזר אחרון ומתירו וליתא דאי איכא למיחש לטעות בדבר משנה נשאל ומתירין לו אלא הכא לא ישאל ולא יתיר קאמרינן ואם התיר אפי' טעה ראשון נמי אינו מותר דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר כדאמרי' בפרה דר' טרפון בסנהדרין (לג,א).

וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק וכו'. איכא למידק והתנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא וי"ל הכא בב' עדים וא' לוקח דאין אדם חוטא ולא לו. וא"ת קשי' דן את הדין דחד הוא וא"ל כשדן עם אחרים ורבה בר בר חנה האיכ' רב כהנ' ורב אסי כוותיה א"נ דיין שאני שהרי ר"ג ובית דינו קיים והדבר ידוע אם לא דן דין אמת ולהאי פירוק' לא קשי' הא דאמרינן התם ביבמות ובכתובות כגון שנשאת לאחד מעדיה ואפי' לכתחלה. אבל ר"ח ז"ל כתב עליה התם במס' כתובות בפ' האשה שנתארמלה ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד א' זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו [אבל אם לא היו ב' אסור] שאם נא' אחד מאלו שנשא את האשה [כמי שאינו] נשאר אחד ואין דברי א' במקום ב' מכלל דבריו שאפי' בב' לא ישא את אשתו וקשיא אשמעתיה ותו דגרסי' ביבמות בפ' כיצד מיאנה או שחללה בכניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוינן בה העדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו להם חכמים לדבר ומתרץ היא גופה קמ"ל מיאון בג' אלמא בתרי לא חששו שהרי האחד אינו חוטא ולא לו מחזיק עדותו של זה [הגה – וצ"ע מהרגנוהו].