בניהו על יומא עב:

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. נראה לי בס"ד תוך אותיות חָכְמָה במלואם כזה, ח י " ת כ" ף מ" ם ה" א יש אותיות פְּתָאִים, רמז כל מי שהוא בעל חכמה שנקרא הַחָכָם בה"א הידיעה יראה עצמו שהוא מן הַפְּתָאִים, כי מוסיף דעת מוסיף קושיות , והמקשן רואה עצמו שהוא מן הַפְּתָאִים שאינו מבין דברי התורה, אבל מי שאינו בעל חכמה יתהלך למשרים שאינו מרגיש בקושיות ונמצא החכם שהוא בעל חכמה אותיות ברו מורים על חכמה שבו שבה מוליד הקושיות, ותוכו מורה על הקושיות שהם יהיו מן הפתאות שמתקשה ואינו יודע לתרץ, והאדם שהוא מתקשה ובוש לומר קושיות שלו שלא יאמרו עליו שהוא פתי אין זה תלמיד חכם כי זה לא ילמוד בטוב, וכמו שנאמר התנא (משנה אבות ב, ה) 'וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד' וכתיב (תהלים קיט, מו) 'וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ' ולכן ראוי שיהיה תּוֹכוֹ שרמוז שם הקושיות כְּבָרוֹ שהם אותיות חָכְמָה, דכמו אם יש לו חָכְמָה אינו בוש לגלות אותה ולאומרה לפני הכל, כן אם יש לו קושיות אינו בוש לאומרם ולגלותם, וזהו תוכו המורה על הקושיות מתנהג בם כברו המורה על החכמה שבו.

נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד הלומד תורה לשמה לימוד שלו הוא באמונה, אך דבר זה מסור ללב ומי יעיד בו ומאן מוכח? לזה אמר התורה עצמה שעוסק בה באמונה היא תָּעִיד עַל לוֹמְדֶיהָ, אם לומדים לשמה, כי הלומד לשמה מכוון על האמת, וכבר רבי מאיר מנה כמה דברים בלומדים תורה לשמה, וכמו שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) 'רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה'.