בניהו על תענית ז.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים. פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דלא על תועלת ומעלה קאמר ולאו על איכות הפלא קאמר דהא ודאי תועלת ומעלה של תחיית המתים גדולה אלף אלפים ידות על תועלת הגשמים וכן הפלא של התחיה גדול אלף אלפים ידות! אך רבי אבהו קאי על הקושי שלהם כי ידוע דאין שום דבר קשה לפניו יתברך כי אצלו יתברך מעשה נס ומעשה טבע שוה והפלא הוא רק בעינינו וכמו שכתב הרב בינה לעתים על פסוק (תהלים קיח, כג) מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ, אך הקושי שימצא לפניו יתברך באיזה דבר הוא מצד המקבלים כי לפעמים אין המקבלים ראויים לאותו הנס וכשיעשה להם נס נגד המשפט והדין זהו הקשה לפניו וזה הקושי שהיה לפניו בקריעת ים סוף שיהיה בישראל רבים שאין ראויים שיש עליהם קטרוג ואיך אלו ניצולים ומצרים טובעים. וכן הענין בגשמים שאין ירידתם קשה לפניו יתברך ורק מחמת שיורדים בהשוואה אחת לטובים ולרעים זו קשה לפניו ומצד קושי זה קאמר גדולה מתחיית המתים כי המתים אף על פי שהכל חיים ועומדים בהשוואה אחת אך אותו זמן גם אותם שמתו בעבירות ובעונות נתקנו ונעשה כולם צדיקים ואז כולם ראויים לתחיה זה הטעם שפירשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע. וכאן אבא לבאר דברי רב יוסף דאמר שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים במה הוא מדבר ונראה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שבירידת הגשמים יהיה בירור ניצוצות קדושה המעורבים בדומם. וידוע כל נצוץ שהוא מגולגל חשוב כמת ואם כן עלייתו ובירורו הוי תחיה ממש כנגד פרט זה קאמר שקולה כתחיית המתים כי תחיית המתים לגופים וגשמים תחייה לניצוצות.

גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד הטעם דאמרו רז"ל ישראל זוכין בטוב עולם הזה על ידי שקבלו התורה, דאם לא היו מקבלים התורה, היה העולם אבד, כמו שנאמר רז"ל (שבת פח.) על פסוק (תהלים עו, ט) מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה, בתחלה יראה וכשקבלו התורה שקטה, ולכן זוכין בחלק עשו מדין מציל מזוטו של ים, וכיוצא בזה הזכות יש להם גם מן הגשמים דאמרו רז"ל אין הגשמים יורדין אלא בעבור ישראל ואין פוסקים בית דין של מעלה גשמים בראש השנה אלא בעבור ישראל, ולכן זוכין בטוב עולם הזה מכח הגשמים. ורבא אמר יותר מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה , דסבירא ליה הגם שקבלו התורה ושקטה הארץ אך עלובה כלה מזנה בתוך חופתה שעשו העגל מה שאין כן על גשמים אין מקום טענה לטעון.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, כְּטַל, וְאִם לָאו, עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר. הנה לפירוש מהרש"א ז"ל שפירש הגון לומד תורה לשמה אינו הגון לומד שלא לשמה קשיא לפי זה הוה ליה למימר אם תלמיד חכם כשר הוא, ואם אינו כשר דהלומד שלא לשמה רע נקרא ונוח לו שלא נברא? ונראה לי דקרא ללומד לשמה בשם הגון כי תורה לשמה נקראת בשם נוגה דכתיב בה (חבקוק ג, ד) וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, ועל זה מתפללים ונגה כאור תהיה אל מקום הקודש כי נוטלת ניצוצות קדושה מן חצי הרע של קליפת נגה ומכנסת אותם בחלק הקודש, ולכן קראו בשם הָגוּן כי בהפוך אתוואן נוֹגַה וכיון דקרא ללומד לשמה בשם הגון קרא ללומד שלא לשמה בשם אינו הגון. אי נמי תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן רוצה לומר מתגאה במלבושיו שלובש בגדים נאים ונקיים כדי שיכבדוהו בשביל מלבושיו דרבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותיה' (שבת דף קיג.) , ואמרו בגמרא (שבת קמה:) מה שאמרו תלמידי חכמים שבבבל מצויינין במלבושים נאים מפני שאינן בני מקומן, דאמרי אינשי במתאי שמאי ובלא מתאי תותבאי רוצה לומר מלבושי, ופירשנו כונתם הוא כדי שלא יכבדום בשביל תורתם אלא בשביל מלבושים שלהם דאין רוצים להנות מדברי תורה, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל הטעם דרבי עקיבא מכבד עשירים ורבינו הקדוש מכבד עשירים (עירובין פו.) , כדי שהם יתכבדו מחמת עושרם ולא מחמת תורה. ולזה אמר אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא פירוש במלבושיו זה מוכח שלומד תורה לשמה ולכן אין רוצה להנות מכבודה של תורה ולכך מתגאה במלבושיו ואם אינו הגון שלובש בגדים בלויים ואינם ראויים זה מוכח שהוא רוצה להתכבד מן התורה ולכן נמצא הוא לומד תורה שלא לשמה. ובזה יובן הטעם שאמרו רז"ל (שבת קיד.) תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, כי זה מוכח שרוצה להתכבד בכבודה של תורה ואמר התנא (משנה אבות א, יג) מאן דאשתמש בתגא חלף וכל הנהנה נוטל חייו מעולם הזה, והנה לומד לשמה מוכרח שיהיה למודו בהצנע ולכן דימהו לטל שיורד בהצנע אבל שלא לשמה לימודו בפרסום גדול שמתכוין לפרסמו לכך דימהו למטר שירידתו בפרסום ונראת לעינים.

מַאי דִּכְתִיב: "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד", לוֹמַר לְךָ: מַה בַּרְזֶל זֶה, אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַּלְמִידִים, מְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה [בַּהֲלָכָה]. נראה לי בס"ד לפרש תיבת יָחַד דקרא מלבד הדרשה דדריש לשון חידוד והוא כי כתיב בלומדי תורה (דברים לג, ז) 'יָדָיו רָב לוֹ' שתולה לימוד התורה בשתי ידים ופרשנו בס"ד יד, התירוצים צריכין לקושיות והקשיות צריכין לתירוצים כי אין ההלכות נפתחים ומאירים אלא על ידי הקושיות ועל ידי התירוצים כמו שנאמר רבי יוחנן לרבי אלעזר על לימודו עם ריש לקיש (בבא מציעא פד.) . והנה יד שמאל תתייחס לקושיות ויד ימין תתייחס לתרוצים ולכן תלה לימוד התורה בשתי ידים וכמו שאמרו רז"ל (סוטה ז:) על פסוק 'יָדָיו רָב לוֹ' במלחמתה של תורה, וכן דרשו על יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת (שמואל ב' ג, לד) , וידוע מה שאמרו בגמרא לקמן ששלימות הלימוד תהיה לאדם מרבו ומחבירו ומתלמידו ואם כן הלימוד השלם הוא שמונה ידים שתים שלו עצמו ושתים של רבו ושתים של חבירו ושתים של תלמידו ולכן אמר (משלי כז, יז) 'וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ' יַחַד הוא אותות ח ' יד. והא דדימה התלמידי חכמים לברזל, נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו ז"ל דסוד ז' מיני מתכות שהברזל הוא בסוד מלכות והנה בתורה כתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, ולכן אמרו מאן מלכי רבנן ואם תחבר ברזל בברזל יהיה מהם צירוף 'לֵב לֵב זֵר זֵר' והיינו לב בינה זֵר חכמה שהיא עטרה בראש ששם המוח סוד חכמה רמז שיהיה לשניהם שפע חכמה ובינה דהם מוחא ולבא והיינו לשני תלמידי חכמים שלומדים זה בזה, וב' פעמים חכמה [73] מצד שניהם עולה קום [146] שנעשה קיום והעמדה ללימודם וב' פעמים בינה [67] גימטריא דק"ל [134] שהוא ראשי תיבות דְ רוֹר קֵ ן לָ הּ (תהלים פד, ד) .

אִם תַּלְמִיד הָגוּן הוּא, "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה", וְאִם לָאו, "יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ". פירש רש"י אם הגון הוא אמור לו סתרי תורה, נראה לי בס"ד נרמז זה אחר אותיות הגון שיש אותיות סוד ז ' כי הסוד הוא מדרגה שביעית בימים שהוא כנגד יום שבת וכמו שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שהיה לומד ששה פנים בחלק הנגלה כנגד ששה ימי החול ופנים אחת בנסתר כנגד יום השבת שהוא יום השביעי. גם ראשי תיבות יָ פוּצוּ מַ עְיְנֹתֶיךָ ח וּצָה (משלי ה, טז) , הוא ראשי תיבות י ין מ ים ח לב שהם שלשה משקין שנמשלו דברי תורה כמו שאמרו בגמרא, וראש וסוף יִ הְי וּ לְךָ לְבַדֶּ ךָ (משלי ה, יז) הם אותיות לכלוכי דזה איירי באינו הגון שלומד שלא לשמה דזה מלוכלך במומין וכמו שאמרו בגמרא דנדרים (נדרים סו:) יפה קורין אותה 'לכלוכית' שהיא מלוכלכת בממון, כן זה שהוא זכר ראוי לקראו לכלוכי שמלוכלך במומין שהם שנאה וקנאה וחמדה ותאוה ושקר וחנופה וכיוצא בזה דכלהו איתנהו בזה שלומד שלא לשמה. והנה צריך להבין למאן דמפרש הגון שלומד לשמה היכא רמוז בפסוק זה ד'יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה' דאיירי בלומד לשמה? ונראה לי בס"ד רמוז זה בסיפיה דקרא שסיים בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם, והיינו דהתורה נמשלה למים ופרשתי בס"ד הטעם כי לימוד התורה צריך להיות לשמה ואי אפשר להיות לשמה אלא אצל מי שיש לו מדת ענוה הנקראת 'מה' כמו שנאמר (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, דאם יש לו גאוה אי אפשר שילמוד תורה לשמה! וגם על דרך הסוד כן הוא כי תורה לשמה היא סוד לאה כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל כונת 'לשמה' לשם ה ' שהיא תיקון לאה וידוע דלאה מכונית בשם ענוה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק (משלי כב, ד) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ', נמצא גם על דרך הסוד הוא כך דמי שהוא בעל ענוה הנקראת 'מה' זוכה ללמוד תורה לשמה. אך ידוע דענוה צריכה להיות שלימה מבית ומחוץ ולכן אמר התנא (משנה אבות ד, ד) מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, מאד [45] גימטריא 'מה' שהיה הענוה צריך להיות אצלך כפולה מה מלבד מה מלגאו. ובזה פרשתי הטעם שהתורה נקראת מים [90] שהוא מספר ב' פעמים 'מה' ובזה פרשתי בס"ד כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ'חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם (תהלים א, ג) , תורה לשמה נקראת תורת ה' ויזכה בזה על ידי ענוה שנקראת 'מה' שהוא פלגי מים רוצה לומר שני חצאין על מים שהוא מה מלגאו מה מלבר. וזהו שנאמר כאן ' יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה ' סתרי תורה ללמד אותם לתלמידים ולא בכל תלמידים קאמינא אלא זה הוא רק ' בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם ' רוצה לומר אותם שיש להם ענוה שלימה מה מלגאו מה מלבר שהם שני חצאין של מספר 'מים' אלו דוקא תלמדם סתרי תורה.

מַה מַּיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ, וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. נראה לי בס"ד מים רמוזים באות מ' דאלפא ביתא כי אות מ' במילואה 'מים' וידוע כל אות תשפיע לאותיות הבאים אחריה ולא לאותיות שלפניה והנה אות מ' שבה רמוזים המים הנה ב' אותיות הקודמים לה הם כ"ל שבהם למ"ד שהוא גבוה מכל האותיות והם מניחין מקום גבוה שאין משפיעים לאות שקודם להם אך הולכין למקום נמוך כי הם משפעים לאותיות שאחריהם שהם אותיות נ"ס אשר מלוי שלהם הוא אותיות נמוך, כי נ ו " ן ס מ " ך במילואם המלוי שלהם נמוך.