בניהו על שבת סב.

דְּאָמַר אַבַּיֵּי: שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הקשתי, אמאי לא כייל לכולהו כחדא לומר שי"ן ודל"ת ויו"ד הלכה למשה מסיני? ותירצתי שם בס"ד לנכון, עיין שם, ונשמט מזה עוד דבר אחד, והוא: כי בזה שכתבתי יש לתרץ בס"ד עוד דקדוק אחר, דאמאי הוצרך תלמודא להביא מה שאמר אביי על דל"ת ועל יו"ד גם כן? ובזה ניחא, דלא תימא מה שאמר אביי שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, היינו דוקא באיכא עמה תרתי אותיות דָּלֶ"ת וְיוֹ"ד גם כן, ואם כן נפקא מינה דלא אסור אלא אם כן איכא תפילין של ראש ותפילין של יד ביחד. ואמתניתין דקתני חוֹלֵץ תְּפִלִּין בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת קשה, כיון דבסתמא קאמר דמשמע אף על פי שאינו לובש אלא תפילין של ראש לבדו או תפילין של יד לבדו, ואמאי חוֹלֵץ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת היכא דלובש רק חד בלבד? לכך הביא מה שאמר אביי: גם כן דָּלֶ"ת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וְיוֹ"ד הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וכיון דנקיט לכל חד בבא בפני עצמו, שמע מינה ההלכה היא על כל אות בפני עצמו, ונמצא בחד נמי יש קדושה, ולכן אף על גב דמתניתין איירי בלובש חד אמר דְחוֹלֵץ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵינוֹ נִכְנָס בּוֹ.