בניהו על שבת סב:

וּמַסְרִיחִין עַרְשׂוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם. קשה, למה תלה השכבת זרע בעריסותיהם? ועוד למה לא אמר שמולידין ממזרים כיון דמחליפין נשותיהם זה עם זה? ונראה לי, דהם לא היו רוצין להוליד ממזרים, לכך היה דרכם לשמש במוך הרבה, שהזרע לא נכנס בפנים אלא זורה מבחוץ ונופל הזרע בעריסותיהם, דאין עושין ביאה ממש כדי שיולידו ממזרים, ורק אמר מסריחין עריסותיהם, מפני שהזרע נופל על המטה.

אֲנָא מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע עשיתי רמז בראשי תיבות 'מַיִם' וטעות סופר נפל שם, וכך צריך להיות הראשי תיבות, ממלא ידיו מים, ממלא ידיו מברכותיו. או ראשי תיבות כך, מלאת ידיך מים, ממלא ידיך מברכותיו.

וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. יש להבין, מה הפרש יש אם בְּפָנָיו ואם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כיון דְמְקַלַּלְתּוֹ? ונראה לי בס"ד, דאם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אינה אומרת הקללה על שם בעלה בפירוש, אלא תחלה מדברת על עסקו עמה, ואחר כך תתחיל לקללו, והגם דודאי כונתה בקללות על בעלה שהיתה מדברת בו, עם כל זה כיון דהקללה לא נאמרה על שמו בפירוש, אין לחוש לה כל כך, אבל מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו ודאי חלה הקללה עליו, כיון דמקללתו לנכח.

פְּתָחִים הַמְּבִיאִים לִידֵי גִּילָה, יִהְיוּ לְמַחֲגֹרֶת שַׂק. פירוש, כיון דנעשה מכה באותו מקום, תהיה המכה מוציאה ליחה, ולכן מניחים בתוכה פתילה של פשתן וגם נותנים עליה חוטי פשתן וקושרים אותם שם, ולזה הקשר של הפתילה וחוטי הפשתן קרי להו מַחֲגֹרֶת שַׂק.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ? דִּכְתִיב: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ". פירוש: מַאי טַעְמָא קאמר תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ גם בעולם הבא, כיון דאין בהן צורך. ומשני, דכתיב חֲגוֹר חַרְבְּךָ וכו' הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, לשון כפול. אלא הודך בעולם הזה שצריכין לחרב, והדרך לימות המשיח דאין צריכין לחרב, ועל כל זה מגיע לך מהן הדר. מעשה בלסטים מזויין ששפך דמים הרבה בכלי זיינו בזה אחרי זה, ואחר כך חזר בתשובה, ועם כל זה היה לובש עליו כל מיני זיין, חרב וחנית וכיוצא, והולך בהן בימים ובלילות. אמרו לו: למה אתה לובש כלי זיין כיון דאין אתה עושה בהם כלום, שחזרת בתשובה שלימה. אמר להם: אני לובשן כדי לאמת תשובה שלי, שהכלי זיין מזומנים ומוכנים בידי, ואין אני עושה בהם רע כבתחלה. ולכן אמר יצחק אבינו עליו השלום לעשו כאשר שלחו לצוד לו ציד, שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד (בראשית כז, ג) וקשה, תֶּלְיְךָ זה החרב, ולמה אצטריך ליה לצורך צָיִד? ויובן כי החרב נוטלו עשו כל יום כדי להרוג בו נפשות, אך כששלחו אותו היום בשליחות מצוה להביא לו צָיִד, לא רצה שיעשה בו ביום שום עון ובפרט עונות שפיכות דמים לצוד נפשות, על כן רצה שישא בו ביום אותו החרב שהיה נושאו להרוג בו נפשות, ויהיה בו ביום פורש מעון זה של שפיכות דמים אף על פי שהחרב תלוי על ירכו, כדי שיהיה לו הדר בפרישותו מן האיסור, שהחרב בידו ואין עושה בה רעה. וכן הענין לעתיד, אין מלחמה בעולם, ואין אדם הורג בחרב לשום בריה כלל, ועם כל זה הגבור חוגר חרבו עליו תמיד, שבזה יהיה החרב לו להדר שהוא מזומן בידו ואין עושה רעה. ולכך אמר הכתוב (תהלים מה, ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, וזה יהיה הוֹדְךָ בעולם הזה שאתה נלחם בו, וכל הרואין החרב תלוי עליך בורחים ממך ומתפחדים ממך, וַהֲדָרֶךָ לימות המשיח, דאף על פי שאין אתה צריך להלחם ואין לך בחרב שום צורך, עם כל זה חגירתך בו תהיה לך להדר ולתפארת, שהחרב בידך ואין אתה עושה בו רעה לשום בריה.

הַאי, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב. עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד, כונת הכתוב על דִבְרֵי תּוֹרָה הוא כך, דהחשק של לימוד התורה שיש לאדם מדמהו לחרב, שהוא כורת הדברים וקוטלן, על דרך דארז"ל בגמרא (ברכות ד.) בביאור 'הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי' כְּרֵתִי שכורתין דבריהם. וזה החשק תחגור אותו על ידך, פירוש סוף הלימוד, שיש אדם שיהיה לו החשק גדול בתחילת לימודו בלבד ולא בסוף, וזה אינו מועיל דעיקר התועלת מן החשק הוא שיהיה חוגר בו גם סוף הלימוד, וכל סוף מכונה בשם 'יָרֵךְ' כמו אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ (תהלים קכח, ג) שאז חשק זה יהיה הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ שתמצא בו פירי. או יובן בס"ד, אותיות הסמוכים לאותיות 'יָרֵךְ' מצד אחד הם 'כּשֶׁל' ו'עַל' כלומר סמוך, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב, כ) וארז"ל (גיטין מג.): על פסוק 'וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ' אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. וזהו שנאמר 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ' אלו דברי תורה שנמשלו לחרב, אפילו עַל יָרֵךְ פירוש, אפילו אם אתה כּשֶׁל בהם, כי זה הכשלון הוא הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, שעל ידי כך תעמוד על הבנתם ותשיג אותם, ולזה אומר הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב. ועוד נראה לי בס"ד, דברי תורה דומים לחרב כשחוגרין אותו על ירך, דאי אפשר לחגור החרב על ירך, אם לא יהיה מונח תוך נרתיק שלו, דאין חוגרין בחרב שלופה, כן דברי תורה הם דוגמת החרב שבתוך נרתיק, שיש בדבריה סוד, והסוד מלובש בנרתיק שהוא הפשט הנגלה. ולזה אומר 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ' זו התורה שדומה לחרב שנחגר, תשים אותה על ירך, רוצה לומר תיקון פגם הירך לדחות החיצונים הנאחזים שם, בסוד (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו, הוֹדְךָ בגופניות וַהֲדָרֶךָ בנפשיות. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, חרב זו תורה, כי חֶרֶב [210] גימטריא עשרה פעמים אהי"ה [21] שהוא בבינה, וידוע תורה מבינה נפקא. 'עַל יָרֵךְ' נצח והוד, שהם סוד שני לוחות אבנים, וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, שיש בתורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים להיפך, עד כאן דבריו נר"ו.