בניהו על שבת לד.

חַזְיֵיהּ לִיהוּדָה בֶּן גֵּרִים, אָמַר: עֲדַיִן יֵשׁ לָזֶה בָּעוֹלָם. נראה לי בס"ד, גוף האדם נקרא בשם עוֹלָם, כמו שאמרו חז"ל (תענית כה.) על מאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא. ולכן גופו של אדם יונק מן אותיות 'עוֹלָם' שהם צינורות החיות שלו. ובשעת מיתה כשרואה את מלאך המות מלא עינים, יסתלק ויפרד צינור של עין מן עולם, וישאר מול לשון כריתה, ואז נכרת ומת מעולם הזה. וכאן רשב"י עליו השלום נָתַן עֵינָיו בּוֹ, פירוש באות ע' שבשם, רשב"י הקדוש משך את אות ע' של עולם שהיה יונק מהם יאודה בן גרים, ובזה עָשָׂהוּ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת, כיון דמשך ממנו אות ע' נשאר 'מול' שהוא לשון כריתה. ולכן כשראהו עודנו חי אמר עֲדַיִן יֵשׁ לָזֶה בָּעוֹלָם פירוש, יש לו אחיזה ויניקה באותיות 'עוֹלָם' דלכך הוא חי, ואז תיכף נָתַן עֵינָיו בּוֹ, שמשך אות ע' של 'עוֹלָם' שלו, באות ע' הקדוש שיש בשמו הטוב שנקרא שִׁמְעוֹן.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיך אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה וְכוּ' מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוְךְ, וְלֹא תֶחֱטָא. נראה לי בס"ד, מסתמות דברי המשנה נראה, אף על גב דאינו צריך לדברים אלו גם כן יאמר אותם, וכתבו המפרשים הטעם מפני שיש בדברים אלו מוסר נפשיי, כלומר כבר עִשַּׂרְתֶּם לשון עושר, שסגלתם עושר. עֵרַבְתֶּן לשון עריבות, רוצה לומר כבר התענגתם בעריבות עולם הזה, ועד מתי תשתקעו בתאוות אלו. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר זו הנשמה, 'נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם' (משלי כ, כז) עד כאן דבריהם. ולזה אומר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיך אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, כיון דאמר לשון צריך, משמע אף על פי שאין בדברים אלו צורך אליו, על כל פנים יאמר אותם. ושאל מְנָא הַנֵי מִילֵי שצריך לאומרם אף על פי שאינו צריך להם? ותירץ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי , קְרָא כְּתִיב אף על פי שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ ואינך צריך לומר עשרתם ערבתם הדליקו הנר, כי כבר ראית בעיניך הכל עשוי ומתוקן ומקובל, אפילו הכי 'וּפָקַדְתָּ נָוְךְ' אלו בני ביתך, ולא בשביל שבת כפשטן של דברים, אלא בשביל שֶׁלֹּא תֶחֱטָא , שבאלו הדברים יש תוכחת מוסר למנעך מן החטא ותתן לך לב מביט ומשכיל ומבין, על מה שראוי לך לעשות לצורך עולם הבא.