בניהו על שבת קיח:

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. פירוש 'לֹא אָמַרְתִּי' בקשתי איזה דבר מאיזה אדם, 'וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי' שלא נעשית בקשתי, כי אני נזהר שאיני מבקש דבר משום אדם, אלא אם כן יודע אני בבירור שיעשה לי בקשתי. או יובן דרך הלצה, יוֹסֵי למפרע יסוי שהוא לשון הבטה בתלמוד, כלומר לא אמרתי דבר שצריך אני להביט בו אם יפה הוא, ואם מתוקן הוא, כי אני נזהר שאין אני מוציא מפי דבר אלא אם כן אביט בו תחילה אם הוא מתוקן או לאו.

דְּקַיְּימִית שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד תוך אותיות שַׁבָּת במילואם כזה ש י " ן ב י " ת ת" ו , אותיות 'יֵינוֹת' והיינו שהיה מקיים שתיית יין בכל שלש סעודות, וזהו שאמר 'בְּשַׁבָּת' וקיימתי השלש סעודות גם ביינות הרמוזים בתוך 'שַׁבָּת'. וגם הפת נרמז באותיות 'שַׁבָּת' במילואם, ש י " ן ב י " ת ת י " ו [486] עולה המילוי פת ו', דהיינו ששה ככרות, לכל סעודה שתים שצריך לחם משנה.

תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית עִיּוּן תְּפִלָּה. נראה הכונה שהיה מתפלל בכונה ומעיין בה היטב. והוצרך רב יהודה להודיע דבר זה על עצמו, מפני שהיה חריף גדול, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על שהיה קוראו שמואל רבו תמיד בשם 'שיננא' וכל אדם חריף יהיה לבו טרוד בדברי תורה ופלפול שלה גם בעת תפילה, וקשה לו להתפלל תמיד בכונה, והיינו רבותיה דרב יהודה, אף על גב דהיה חריף גדול ולבו טרוד מאד היה מכוין היטב בתפלה ומעיין בה. ובא ללמד כי דברים אלו מסורים ביד האדם שאם ירצה אין הטבע מכריחו ומעכב בידו דאף על גב דכפי הטבע אי אפשר לו בלא טירדה עם כל זה יוכל להעמיד עצמו ולדחות הטרדה.

תֵּיתִי לִי, דְּקַיְּימִית מִצְוַת תְּפִלִּין. פירוש מצוה כהלכתה, דחייב אדם להסתכל בשיני"ן, והוא אף על גב דהיה סגי נהור היה נזהר להסתכל בלבו בצורתן. ועוד אף על גב דהיה חכם וטרוד בגירסתו, היה נזהר שלא היה מסיח דעתו מן התפילין.