בניהו על שבת קיט.

בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא. נראה לי דאמר בּוֹאוּ למלאכים שעמו, דכתיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא) וראשי תיבות בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא 'בְּשָׁלוֹם' לרמוז כי אותה שעה צריך להזהר ולהתחזק בשלום בין איש לאשתו ובין איש לחבירו, כמו שנאמר הגאון חיד"א ז"ל מוסר על זה. גם הוא ראשי תיבות 'ב' שָׁלוֹם' כי היסוד נקרא שלום, וידוע בשבת יסוד דחכמה הנקרא שלום, מתלבש ביסוד התפארת שנקרא שלום.

רַב יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵי, מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְאָמַר: בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה. יש להקשות, למה תלה המאמר שלו בלבושו הנאה של שבת, דמשמע דשייך הא להא? ונראה לי בס"ד, על פי מה שאמר הרב אה"י ז"ל בפרשת כי תשא, כי בגדי החול של הנפש הנעשים מן מעשה המצות נתקלקלו, יען דחטא אדם הראשון גרם קלקול במעשה המצות, שאין האדם עושה אותם בשמחה וכונה טובה ושלימה, ורק בגד שבת לא נתקלקל, דמצות שבת לא נתקלקלה מחמת החטא שלו מפני שחטאו היה קודם שנכנס שבת, שעדיין היה השבת בכח ולא יצא לפועל. משל לאדם שנתן חתיכת משי יקרה מאד בתואר והוד והדר לחייט שיעשה ממנה שבעה בגדים לבנו, והחייט השלים ששה בגדים והביאם לבנו, ונשאר השביעי שלא נגמר והביאו אחר כך. ובעת שלקח הבן הששה בגדים הניחם יחד תוך תיבה, ונשפך על התיבה נוד שמן ונתקלקלו כל הבגדים, והוכרח ליתן אותם לכובס לרחצם, וכן עשה רחץ אותם והסיר השמן מהם, אך על ידי רחיצה הלך ואבד זיום והדרם, ונראו כמו בגדים פשוטים, ולא ניכר שהם של משי. וכשהביא החייט בגד השביעי, אמר האב לבנו: הזהר בו שלא יתקלקל, כי הוא יעיד על ששה הבגדים איך היו בתחלתן. והנמשל, כל ששה הימים נשתנו בהם בגדי הנפש הנעשים מן המצות, כי חטא אדם הראשון היה ביום ששי, וגרם קלקול בכל בגדי החול של הנפש, אך בגד הנפש של שבת לא נתקלקל, ונשאר בזיוו והדרו, מפני כי בעת החטא היה עדיין בכח ולא בפועל, עכ"ל עיין שם. ואמרתי סימן לדבר, כי מלבוש השביעי היה בכח, כי מספר השבעה בקדמי עולה כח [כלומר א+ב+ג+ ... ז = 28]. ובזה יובן הטעם שקורין את השבת בשם 'כַלָּה' כי מלבוש שלו חדש הוא, כמו בגד הכלה שהיא חדשה ועומדת בזיוה והדרה, וחביבה בעיני בעלה ובעיני כל רואיה. ולכך נתכוון רבי ינאי ללבוש בגדי שבת ואומר אותה שעה 'בּוֹאִי כַלָּה' שקורא לשבת בשם 'כַלָּה' לרמוז כי בגד הנפש בשבת הוא חדש כמו כַלָּה שאין בו קלקול.

תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. הנה פירשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דתבלין הם ההארה של קדושה הנמשכת בשבת על התבשיל אשר נתבשל לכבוד שבת, והארה זו נקראת 'שַׁבָּת' כי נמשכה מקדושת השבת, עיין שם. וצריך להבין, למה כינה הארה זו בשם 'תַּבְלִין'? ונראה לי בס"ד, מעשה בחסיד אחד שהלך ביום שבת אצל חסיד אחר שהיה אהובו הרבה, ומחמת רוב אהבה ערב לו לסעוד על שלחן חבירו החסיד, אך כיון שלא הזמינו אלא בא מעצמו, הביא תבשיל סעודה שלו מביתו, וכאשר הגיע זמן הסעודה הגישו לפני בעל הבית תבשיל חמין שלו, והגישו עמו תבשיל חמין של החסיד האורח שהביאו לו מביתו. וימצא בעל הבית תבשיל האורח ריחו הטוב נודף עשר ידות על תבשיל שלו. ויאמר בעל הבית להאורח: מנין לך ריח הטוב הזה הנודף בתבשילך? אמר לו האורח: שפתותיה של אשתי שונים נוטפות מור עובר ונתבשם התבשיל ממנה, אך אתה תבשילך נעשה על ידי משרתים ואינם נזהרים לומר על כל עסק ועסק של תבשיל לכבוד שבת כמנהגם של אשתי, לכן אין ריח הטוב נודף בתבשילך כמו בתבשילי, עד כאן. ובאמת דבר זה מפורש יוצא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ס"א) וז"ל: צריך האדם להזהר לקנות כל צרכי שבת ביום שישי ולא ביום חמישי, וכמו שמצינו חכמי ישראל דרבא מלח שבוטא ורב נחמן מכתף ועייל וכו' ובכל מה שיקנה האדם יזכיר ויאמר לכבוד שבת, עכ"ל. נמצא הדיבור פועל יותר, וכן הוא על עניינים הנפשיים, יען כי הדיבור יוצא מן הלב, וכיון שאומר בפיו לכבוד שבת מוכרח דכן בלבבו יבין ומתכוין לכבוד שבת. ובזה מובן הטעם דכינה הארת קדושת שבת שממנה תבשיל שבת ריחו נודף בשם 'תַּבְלִין' שהוא אותיות 'תְּנִי לֵב' שאומרים לאשה בעלת הבית העוסקת בתבשיל שבת תְּנִי לֵב על מעשיך לכוין בהם לכבוד שבת, כדי שתחול קדושת שבת על התבשיל, ולא תהיי כמתעסקת עסק בעלמא בדרכיך בחול.

'וְכִבַּדְתּוֹ' רַב אָמַר: לְהַקְדִּים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְאַחֵר. נמצא אחד מקצר זמן העונג ואחד מאריכו. ובזה יובן מאמר התנא (מנחות קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד, הטעם דְמַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ס"ג ע"ב) בעליות של שבת דחב"ד [חכמה, בינה, דעת] דעשיה עולין במלכות דיצירה, וחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] דעשיה עולין במקום חב"ד דעשיה, ונה"י [נצח, הוד, יסוד] דעשיה עולין במקום חג"ת דעשיה, ונמצא מקום נה"י דעשיה פנוי וריקם לגמרי, עיין שם. נמצא חג"ת עולין במקום חב"ד וידוע חב"ד נרמזים בראש, כי שם הוא ג' מוחין שהם כנגד חב"ד, אבל חג"ת נרמזים בידים, כי 'חסד' דרועא ימינא, 'גבורה' דרועא שמאלא, 'ותפארת' גופא, ולכן עתה בקבלת שבת אשר חג"ת עולין במקום חב"ד, מַנִּיחִים יְדֵיהֶם הרומזים למקום חג"ת עַל רֹאשׁוֹ הרומז למקום חב"ד, ורמזו עתה על עליית העולמות בקבלת שבת בדבר זה.

לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. נראה לי בס"ד, לרבות בתיבת 'לְעוֹלָם' אפילו אם חל יום טוב של שבועות בערב שבת, דהאדם שבע מסעודת יום טוב שיש בו חיוב יותר משבת, דכולי עלמא עצרת בעינן לכם (פסחים סח, ב) ואם כן הוא שבע ברשות, עם כל זה אינו יכול לפטור עצמו מלאכול בליל שבת, אלא יְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ וכו'. ועוד נמי בא לרבות, אפילו אם חל פורים יום ארבעה עשר בערב שבת, דאותו היום חובה לאכול ולשתות, ומצינו בגמרא (שם) כי מר בריה דרבינא היה מתענה כל השנה ואפילו בשבת, חוץ מיום טוב של שבועות וערב כפור ויום פורים. ומה שאמר 'לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת' בא לרבות בתיבת 'לְעוֹלָם' אף על פי שנדר להתענות לילה ויום, או שרוצה להתענות הפסקות שלא יעשה כן במה שאמר. וכן בא לרבות אפילו במה שאמר של חזון דרשאי לאכול בשר בסעודה רביעית.

כָּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן' בְּכָל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן. נראה לי בס"ד, הבינה נקראת גַּן עֵדֶן כנזכר בזוהר הקדוש, ויש בה חמשים שערים, לכך נקראת 'מי' מספר חמשים, וזהו שנאמר 'פִּתְחוּ שְׁעָרִים' שַׁעַר ים.

מַה טַּעַם "שְׁפֹךְ"? מִשּׁוּם דְּ"עוֹלָל בַּחוּץ". נראה לי בס"ד, הטעם דקרי לתנוקות של בית רבן בשם 'עוֹלָל' היינו: עוֹלָל ' עול למ "ד' רוצה לומר נושאים עליהם עול של למוד תורה הרמוז באות למ"ד.

כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. נראה לי בס"ד, נקיט לשון 'קַּרְקַע' דכתיב 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' (תהלים קיט, קכו) כלומר יהיה לך עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ', רוצה לומר לַעֲשׂוֹת תוכחה לכבוד ה', כאשר תראה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, ועל כן על אלו שלא קיימו 'עֵת' זה דנקיט קרא כאן, אמר עליהם כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, כי מספר 'קַּרְקַע' [470] הוא מספר 'עֵת' [470].